לפני כניסת החג הדליקה האישה נרות שמן (בימינו גם נרות שעווה), וברכת ”…להדליק נר של (שבת ו) יום טוב“, ועפ“י המנהג מוסיפה ומברכת גם ”שהחיינו“.
את תפילת ערבית של שבועות מתחילים אחרי צאת הכוכבים, מאוחר קצת מהרגיל, כדי שחג השבועות יחול ביום החמישים לעומר, כנאמר ”שבע שבתות תמימות תהיינה“ (ויקרא כ"ג, ט"ו).
החזן נעמד על התיבה ומתחיל לשורר בניגון חגיגי ומיוחד ”למנצח לדוד מזמור שיר“ וגו‘ (תהילים ס"ח) והקהל מצטרף.
את החלק הראשון של הקדיש משורר החזן בניגון.
בסיום ערבית מזמרים ”יגדל אלוהים חי“, לוחצים ידיים איש לרעהו ומברכים ”תזכו לשנים רבות“. כך גם בבואם לבית לוחצים את ידי כל הנוכחים ומברכים ”תזכו לשנים רבות“, מזמרים ”יגדל אלוהים חי“ ומקדשים. נוהגים אחרי הקידוש לברך ”על העץ“, ”על האדמה“ ו“שהכל“, אח“כ נוטלים ידיים ומברכים ”המוציא“ וסועדים.
בליל יום הראשון של שבועות (בהודו), אחרי ברכת המזון, בשעה שנקבעה ע“י הגבאים, מתכנסים כולם בבית הכנסת לתיקון שבועות שנקרא ”זאגרן“, פירושו – להישאר ערים, בשפת – מארטי, שפה ההודית המקומית. את התיקון קוראים מתוך מחזור ”קריאי מועד“ בדפוס ליוורנו. קוראים גם את מגילת רות, בסיום התיקון יש שנהגו לזמר את הפיוט ”בר יוחאי בר יוחאי“. במהלך התיקון נוהגים להגיש למתפללים כיבוד קל לברכות, פירות, דברי מתיקה (”האלווה“ וכד‘), חטיפים ותה.
מלפנים נהגו לשורר פיוט לפני ”נשמת“ (”שפל רוח“ או ”שחר אבקשך“ וכד‘) ולפני ברכת ה“יוצר“ (”קול מהלל יגדל“ או ”יונתי זיו“ וכד‘), עם השנים פסק כמעט לחלוטין מנהג נאה זה בהודו, אציין שיש בהודו כאלה שעדיין משמרים מנהג נאה זה. רבים שנהגו עפ“י מנהג זה הפסיקו מנהגם בא“י משום טענת הפסק בתפילה, בגלל הפיוטים, גם כאן עליי לציין שיש גם בישראל כאלה שעדיין משמרים מנהג זה ובאדיקות רבה.
גומרים את ההלל, מברכים תחילה וסוף.
לפני הוצאת ספרי התורה, החזן קורא לפני ההיכל את הכתובה לחג השבועות ”ירד דודי לגנו“ (לר‘ ישראל נאג‘רה).
בהודו, ביום טוב שני של גלויות, קורא החזן את הכתובה ליום השני ”בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא“ (לר‘ חביב טולידאנו).
בהולכת ספרי תורה לתיבה מזמרים את הפיוט ”שמחו נא שמחו נא בשמחת התורה“ (לר‘ יוסף חיים – ”הבן איש חי“).
על התיבה מראה בעל הקריאה את מקום הקריאה בתורה לארבעה הכיוונים, בכל כיוון וכוון מראה את הכתב ושוהה זמן מה, בעת שהמתפללים מצביעים לעבר הכתב ואומרים בקול ”ה‘ אמת, משה אמת, תורת אמת, ברוך הבא בשם ה‘, וזאת התורה אשר משה לפני בני ישראל, תורת ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב“, כך בכל שבת, מועד וחול.
לפני העלייה הרביעית, בה קראו את עשרת הדברות, נהגו לשורר את הפיוט ”יום יום אודה, לאל אשר בחר בנו“ (סימן- יצחק). יש שנהגו לכבד את החזן בעליה זו שגם היה קורא אותה. עלייה זו הייתה חביבה על קהל המתפללים, הן משום הפיוט שמזמרים בראשיתה, הן משום משפט המקדים לעשרת הדברות ”אציתו ושמעו“, ובעיקר משום עשרת הדברות שקראו בה, על כן יש שמכרו אותה במכירת
המצוות, והזוכה עולה. החזן היה קורא את קטע של עלייה זו מתוך הפרשה וכל הקהל היה עומד מתחילת הקריאה ועד סופה.
לפני קריאת עשרת הדברות, נעצר בעל הקריאה בקריאתו, הקהל נעמד והחזן קורא את הנוסח: ”אציתו ושמעו עממיא ית עשר פתגמיא, דיהב ה‘ לנא, על ידוהי דמשה נביאנא באימה, ביראה, במורא, ברעדה, בפחד, ברעד, בגעש, ברתת, בזיעה ובחלחלה, רכב אלוקים רבותים, אלפי שנאן ה‘ בם סיני בקודש“, אח“כ ממשיכים בקריאת התורה בעשרת הדברות, אותם קורא בטעם עליון. עד סיום
קריאת כל העלייה כולם נשארים עומדים בדממה, בסיומה נותן החזן גם ”מי שברך“ לקהל.
את ההפטרות קראו בניגון מיוחד שלא כמו בשבת, כיום רק מעטים יודעים ניגון זה, המיוחד למועדים.
בעת החזרת התורה להיכל מזמרים את הפיוט ”הללויה הללויה, הללו את שם ה‘ ”.
בתפילת מוסף לפני ”אין כאלוהינו“, החזן קורא בניגון את כל ”רשות לאזהרות“, ”אמון יום זה“ (סימן- אני דוד בן אלעזר בקודה), לאחר מכן ממשיך וקורא שני פסוקים מ“האזהרות“, ”שמור ליבי מענה“ (לרבי שלמה אבן גבירול), אחריו המתפללים ממשיכים, כל אחד בתורו קורא בניגון שני פסוקים. את סיום ה“אזהרות“, מהמילים ”אלה מצותי ואלה חקותי“, משוררים כולם ביחד והחזן חוזר, אח“כ ממשיכים ומזמרים ”אין כאלוהינו“ וגו‘.
בהודו קוראים ביום שני של שבועות את המשך ה“אזהרות“, ”בצל שדי אחסה“ (על מצוות לא תעשה).
יש שנהגו לקרוא במנחה את מגילת רות מתוך המחזור, החזן מתחיל את קריאתה בניגון והקהל כל אחד בתורו קורא שתי פסוקים. בהודו, נהגו לחלק לשניים את קריאת מגילת רות, חצי במנחה ביום שבועות הראשון (עד פרק ג‘ פס‘ ז‘) וחצי הנותר במנחה למחרת, כפי שכתוב במחזור התפילה.