ליל הסדר
רחצו את בשרם במים, לבשו בגדי חג והלכו לתפילת מנחה וערבית חגיגית בביהכנ“ס.
לפני כניסת החג האישה הייתה מדליקה נרות שמן ומברכת ”להדליק נר של (שבת ו) יום טוב“ ומברכת ”שהחיינו“. יש נהגו שבעל הבית מדליק ומברך.
בבואם לביתם נוהגים ללחוץ ידיים, ולברך איש את רעהו בברכת ”תזכו לשנים רבות“, כל אחד לוחץ יד לכל אחד מבני המשפחה שבבית, מלווה בנשיקת קצות אצבעותיו של ידו שלו אחרי הלחיצה, כמו בביהכנ“ס.
יושבים סביב לשולחן החגיגי, משוררים ”יגדל אלוקים חי“ ומקדשים, רק אח“כ נוטלים ידיים ללא ברכה ועורכים את הסדר כפי המופיע בהגדות.
את הסדר קראו מתוך הגדות המרהיבות שהודפסו בערים מומבאי ופונה, במספר הוצאות בעברית ובמרטי. בהגדות אלו רשומות גם הלכות הפסח עפ“י שולחן ערוך והסברים שונים למהלך ליל הסדר.
את המצה האמצעית- חצו לשניים (יחץ), חצי משאיר והחצי השני- האפיקומן- הצפינו. היו שנהגו לעטוף את חצי מצה בבד או מטפחת וקושרים למותניים של אחד הילדים כנאמר ”וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים… ואכלתם אותו בחיפזון“ וגו‘ (שמות י"ב,י"א), הילד הולך מספר צעדים סביב השולחן וחוזר למקומו, שיירי האפיקומן היו נשמרים יחד עם עצם הזרוע.
כל המשפחה יושבת סביב שולחן הסדר, אוחזים ומגביהים בידם הימינית את קערת הפסח, הסבא או האבא מתחיל וכולם מצטרפים: ”בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא“ וגו‘, כך ג‘ פעמים. מי שלא יכול היה לגעת או לאחוז בקערת הפסח בגלל מקום מושבו המרוחק או בגלל צפיפות וריבוי המסובים, היה מניח את ידו על כתף קרובו היושב לידו שידו מצליחה לאחוז בצלחת.
כשהיו מגיעים בהגדה למילים ”דם ואש ותימרות עשן“ היו נעצרים בקריאתה, אחת הנשים הייתה עושה סיבוב בבית ובודקת שהכל סגור, שהחלונות סגורים והדלתות נעולות, המסובים היו מכסים את כל כוסות השתייה, את קערת הפסח וכו‘, מחשש מרוח רעה שעלולה להביא חלילה לחולאים רעים על בני הבית. אחרי שהכל היה מכוסה, סגור ונעול, עורך הסדר שופך מעט יין או מזה (מתיז) יין באצבעו, מכוס אחרת מלאה יין אל תוך כלי, שש עשרה פעמים, שלוש פעמים באומרם ”דם ואש ותמרות עשן“, עשר פעמים כנגד עשר המכות, ושלוש פעמים באומרם ”דצ“ך עד“ש באח“ב“. מיד בגמר שטף את הכוס ואת ידיו אל הכלי בעזרת הנטלן שהיה מונח לצידו מתחילת הסדר, את הכלי הייתה האישה לוקחת ומוריקה את תוכנו אל תוך ביוב או שופכת במקום שאין אנשים עוברים או בסמוך לגזע עץ. אחר כך שטפה היטב את ידיה, את הכלי ואת הנטלן, הייתה ממלאה את הנטלן שוב במים חיים וחוזרת לשולחן הסדר, ומניחה לצד עורך הסדר את הנטלן, כולם המתינו לחזרתה.
את הזרוע לרוב לא נהגו לאכול בליל הסדר הראשון, יש שנהגו לאכול ממנו חלק וחלק הנותר בליל הסדר השני. יש שנהגו לאוכלו רק בליל הסדר השני או למחרת בסעודת היום.
את העצם של הזרוע לא זרקו אלא עטפו אותה במטפחת ביחד עם שיירי האפיקומן (שהצפינו או שקשרו למותני ילד), ותלו בבית במקום גבוה, למשך כל השנה עד לפסח הבא. בניקיונות הפסח של השנה הבאה, היו מורדים את מטפחת הבד, אחד הגברים, היה הולך לנהר או לאגם מים, ובסמוך אליו היה יוצר בידיו בור, מניח ומכסה בחול, היו ששרפו יחד עם החמץ בביעור חמץ.
נוהגים לשורר פיוטים בתוך ההגדה, אחרי ”פסח שהיו אבותינו“ משוררים ”אמונים ערכו שבח“ (סימן אהרן כהן) וממשיכים ”מצה זו שאנו“ וגו‘. אחרי ברכת ”גאל ישראל“ וכוס שנייה משוררים "אתה גאלת את אבותינו" (עפ"י סדר האלף בית), אח"כ נוטלים ידיים ומברכים "המוציא" וגו', עורך הסדר נוטל את ידיו במקומו.
את ההלל ואת "נשמת" שבהגדה היו קוראים יחד בניגון מיוחד וחגיגי, כמו בביהכנ"ס.
יש מעורכי הסדר שנהגו לתרגם למרטי ולהסביר את קטעי ההגדה, כדי שכולם יבינו.
אחרי אכילת האפיקומן לא היו אוכלים דבר עד לאחר קידוש של שחרית.
אחרי קריאת ההגדה נוהגים לשורר פיוטים שונים, לדוגמא: "שלח לחולים" (סימן שלמה כהן), "אדיר במלוכה", "חד גדיא" ועוד.
בגמר הסדר נוהגים לא לצאת מהבית עד לתפילת שחרית, כנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר" (שמות י"ב, כ"ב).
בהודו נהגו לערוך את הסדר כהלכתו גם למחרת בערב ליל השני של פסח.
