לקראת הפסח הכשירו את המטבח וניקו ביסודיות רבה את הבית, ארונות, מזרנים, רהיטים, וכו‘.
כל משפחה הכינה יין-משרת צימוקים, מצימוקים שחורים ובשרניים.
הצימוקים נבדקו מתולעים ומזיקים, נוקו, נחתכו והושרו במים צוננים למשך יום או יומיים, בסוף נסחטו והוציאו, את המיץ סיננו ושמרו בבקבוקים חדשים ונקיים במקום צונן, לא הוסיפו שום תוספים או חומרים.
לרוב היו מערכות כלים מיוחדות לפסח. כדי החרס או מתכת המשמשים לקיבול מי השתיה, הוחלפו בחדשים.
לכלים החדשים שרכשו לפסח עשו טבילה בברכה, נהגו להטביל את הכלי שלוש פעמים.
כלים שרצו להשתמש בהם בפסח ניקו ביסודיות ועשו הגעלה.
את הגעלת הכלים ביצעה כל משפחה בנפרד. היו מחממים מים בתוך סיר ענקי ומביאים אותם עד לבעבוע, היו מניחים בתוך הסיר מספר אבני בזלת לוהטות, האבנים נועדו כדי לזרז את הרתחת המים. בעזרת צבת גדולה מכניסים את הכלים אחד אחד לסיר, מוציאים ומניחים ושוטפים את הכלים במים צוננים. את הכלים בהם לא השתמשו בפסח הצניעו במקום סגור ומסוגר. יש מקומות שנהגו לעשות באופן מרוכז הגעלת כלים לבני הקהילה, על מלאכה זו היו ממונים החזן ושמש ביהכנ“ס שהיה דואג לכל הצד הטכני של הדלקת האש וכד‘.
לא נהגו לאגור חמץ ולכן לא נהגו גם למכור חמץ.
בערב שלפני ליל הפסח עשו בדיקת חמץ עם נר וביעור חמץ.
למחרת בבוקר מיד לאחר ארוחת הבוקר שרפו את החמץ ביחד עם האפיקומן של השנה שעברה וביטלו את החמץ. מרגע זה לא נגעו ולא אכלו חמץ.
נהגו לתת את החמץ שנותר מתנת צדקה וחסד לעניי הגויים, נהגו שלא להשאיר כל חמץ מוצפן בבית.
כשחל פסח בימים ה‘ ו-ו‘, עשה כל ראש משפחה עירוב תבשילין בערב פסח, על מנת שיוכלו לבשל ביום טוב לשבת. החזן ששימש גם רב הקהילה, נהג לעשות עירוב תבשילין ולכוון להוציא את כל מי שלא עשה בקהילתו בעיר.
היו קהילות של בני ישראל שנהגו לפני הפסח לשכור ולהכשיר טחנות קמח שהיו בריכוזי היהודים כדי לטחון קמח חיטה למצות השמורות. על מכונת הטחינה המושכרת ליהודים לפסח, היו תולים שלט בנוסח ”טוחן לישראל“. היו משפחות שטחנו בביתם את הקמח במטחנות יד, באבני- רחיים עשויים מאבן בזלת, שעברו שטיפה וניקיון קפדני, חידוש החריצים שנסתמו או שנשחקו, אח“כ היו מכסים אותם בערמת קש ושורפים (ליבון). מקמח זה לשו את הבצק עם ”המים שלנו“ ואפו את המצות השמורות בזריזות, תוך ח“י רגעים.
בני העדה היו גם טוחנים קמח מאורז בשפע רב במיוחד לכל ימי חג הפסח. יש שהיו מוספים מיני יקרות לקמח זה.
המצות השמורות נעשו ביד, נקראו -“סדרים“, לפני אפייתן, סימנו באמצעות צביטה באחת מקצוות המצה, סימנו למצה הראשונה צביטה אחת, לשנייה שתי צביטות ולשלישית שלוש. אחרי אפייתן היו מניחים אותם בתוך סלים עשויים נצרים או חיזרן (במבוק) חדשים שנקראו: ”ראולי“ ו“טופלי“ ותלו את הסלים על מנת שלא יגעו במצות ושלא יבואו במגע כלשהו עם חמץ.
בשאר ימי הפסח אכלו אורז, האורז ניבדק בקפדנות רבה מספר פעמים לפחות ג“פ, גרגיר גרגיר. בדר“כ בדיקה וברירת האורז נעשה ע“י נערות הצעירות שבמשפחה.
את החרוסת הכינו מתמרים בלבד.
נהגו שכל משפחה או מספר משפחות ביחד לשחוט מהצאן בדר“כ מהעזים, כנאמר ”ויקחו להם איש שה לבית אבות. ואם ימעט הבית משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו…מן הכבשים ומן העזים תקחו“ (שמות י"ב, ג‘-ה‘).
השוחט שהיה גם החזן של הקהילה, היה בא לבית, ושוחט בחצר או בכניסה לבית, לפני השחיטה היה קושר את רגלו הימנית הקדמית בחבל, אותה ניקו וצלו והניחו כזרוע בקערת הפסח.
מדמו של העז נהגו למרוח בעזרת היד, מיד אחרי שחיטתו, על משקופי הכניסה לבית, נהגו לטבול את כף היד ולמרוח בדם, בדר“כ נהגו להטביע את כף היד ולסמן את משקופים שהיו נצבעים בדם שעל כף היד, כך מספר פעמים מעל ומצדדי משקופי הכניסה לבית, כנאמר: ”ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף“ (שמות י"ב, ז‘).
הבכורים צמו בערב פסח, בהודו נהגו גם הבנות הבכורות לצום, בכור שלא הגיע למצוות נהגו שאב צם במקומו. יש שנהגו לתרום שמן להדלקת הנרות לביהכנ“ס או סכום כסף כנגד צום הילד.
רחצו את בשרם במים, לבשו בגדי חג והלכו לתפילת מנחה וערבית חגיגית בביהכנ“ס.
לפני כניסת החג האישה הייתה מדליקה נרות שמן ומברכת ”להדליק נר של (שבת ו) יום טוב“ ומברכת ”שהחיינו“. יש נהגו שבעל הבית מדליק ומברך.
בבואם לביתם נוהגים ללחוץ ידיים, ולברך איש את רעהו בברכת ”תזכו לשנים רבות“, כל אחד לוחץ יד לכל אחד מבני המשפחה שבבית, מלווה בנשיקת קצות אצבעותיו של ידו שלו אחרי הלחיצה, כמו בביהכנ“ס.
יושבים סביב לשולחן החגיגי, משוררים ”יגדל אלוקים חי“ ומקדשים, רק אח“כ נוטלים ידיים ללא ברכה ועורכים את הסדר כפי המופיע בהגדות.
את הסדר קראו מתוך הגדות המרהיבות שהודפסו בערים מומבאי ופונה, במספר הוצאות בעברית ובמרטי. בהגדות אלו רשומות גם הלכות הפסח עפ“י שולחן ערוך והסברים שונים למהלך ליל הסדר.
את המצה האמצעית- חצו לשניים (יחץ), חצי משאיר והחצי השני- האפיקומן- הצפינו. היו שנהגו לעטוף את חצי מצה בבד או מטפחת וקושרים למותניים של אחד הילדים כנאמר ”וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים… ואכלתם אותו בחיפזון“ וגו‘ (שמות י"ב,י"א), הילד הולך מספר צעדים סביב השולחן וחוזר למקומו, שיירי האפיקומן היו נשמרים יחד עם עצם הזרוע.
כל המשפחה יושבת סביב שולחן הסדר, אוחזים ומגביהים בידם הימינית את קערת הפסח, הסבא או האבא מתחיל וכולם מצטרפים: ”בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא“ וגו‘, כך ג‘ פעמים. מי שלא יכול היה לגעת או לאחוז בקערת הפסח בגלל מקום מושבו המרוחק או בגלל צפיפות וריבוי המסובים, היה מניח את ידו על כתף קרובו היושב לידו שידו מצליחה לאחוז בצלחת.
כשהיו מגיעים בהגדה למילים ”דם ואש ותימרות עשן“ היו נעצרים בקריאתה, אחת הנשים הייתה עושה סיבוב בבית ובודקת שהכל סגור, שהחלונות סגורים והדלתות נעולות, המסובים היו מכסים את כל כוסות השתייה, את קערת הפסח וכו‘, מחשש מרוח רעה שעלולה להביא חלילה לחולאים רעים על בני הבית. אחרי שהכל היה מכוסה, סגור ונעול, עורך הסדר שופך מעט יין או מזה (מתיז) יין באצבעו, מכוס אחרת מלאה יין אל תוך כלי, שש עשרה פעמים, שלוש פעמים באומרם ”דם ואש ותמרות עשן“, עשר פעמים כנגד עשר המכות, ושלוש פעמים באומרם ”דצ“ך עד“ש באח“ב“. מיד בגמר שטף את הכוס ואת ידיו אל הכלי בעזרת הנטלן שהיה מונח לצידו מתחילת הסדר, את הכלי הייתה האישה לוקחת ומוריקה את תוכנו אל תוך ביוב או שופכת במקום שאין אנשים עוברים או בסמוך לגזע עץ. אחר כך שטפה היטב את ידיה, את הכלי ואת הנטלן, הייתה ממלאה את הנטלן שוב במים חיים וחוזרת לשולחן הסדר, ומניחה לצד עורך הסדר את הנטלן, כולם המתינו לחזרתה.
את הזרוע לרוב לא נהגו לאכול בליל הסדר הראשון, יש שנהגו לאכול ממנו חלק וחלק הנותר בליל הסדר השני. יש שנהגו לאוכלו רק בליל הסדר השני או למחרת בסעודת היום.
את העצם של הזרוע לא זרקו אלא עטפו אותה במטפחת ביחד עם שיירי האפיקומן (שהצפינו או שקשרו למותני ילד), ותלו בבית במקום גבוה, למשך כל השנה עד לפסח הבא. בניקיונות הפסח של השנה הבאה, היו מורדים את מטפחת הבד, אחד הגברים, היה הולך לנהר או לאגם מים, ובסמוך אליו היה יוצר בידיו בור, מניח ומכסה בחול, היו ששרפו יחד עם החמץ בביעור חמץ.
נוהגים לשורר פיוטים בתוך ההגדה, אחרי ”פסח שהיו אבותינו“ משוררים ”אמונים ערכו שבח“ (סימן אהרן כהן) וממשיכים ”מצה זו שאנו“ וגו‘. אחרי ברכת ”גאל ישראל“ וכוס שנייה משוררים "אתה גאלת את אבותינו" (עפ"י סדר האלף בית), אח"כ נוטלים ידיים ומברכים "המוציא" וגו', עורך הסדר נוטל את ידיו במקומו.
את ההלל ואת "נשמת" שבהגדה היו קוראים יחד בניגון מיוחד וחגיגי, כמו בביהכנ"ס.
יש מעורכי הסדר שנהגו לתרגם למרטי ולהסביר את קטעי ההגדה, כדי שכולם יבינו.
אחרי אכילת האפיקומן לא היו אוכלים דבר עד לאחר קידוש של שחרית.
אחרי קריאת ההגדה נוהגים לשורר פיוטים שונים, לדוגמא: "שלח לחולים" (סימן שלמה כהן), "אדיר במלוכה", "חד גדיא" ועוד.
בגמר הסדר נוהגים לא לצאת מהבית עד לתפילת שחרית, כנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר" (שמות י"ב, כ"ב).
בהודו נהגו לערוך את הסדר כהלכתו גם למחרת בערב ליל השני של פסח.
נוהגים לזמר החזן וקהל את קטע התפילה מתוך "עזרת אבותינו" מהמילים "אמת ממצרים גאלתנו" עד "למלך אל חי וקיים", כך גםבשחרית של שביעי של פסח.
לפני החזרת ספרי התורה להיכל קוראים את תיקון הטל, החזן מתחיל "שזופת שמש", את קריאת פסוקי הפיוט "לשוני", מוכרים למתפללים מבעוד מועד והזוכים מזמרים אותם.
בבית משוררים את הפיוט "אדון עולם" לפני קידוש היום, כמו לאחר תפילת שחרית. מקדשים, מברכים ואוכלים בהתאם "על עץ", "על האדמה" ו"שהכל", אח"כ נוטלים ידיים בברכה ומברכים "המוציא" וסועדים.
בערבית יום שני של פסח (למחרת ליל הסדר הראשון, בא"י בערב חול מועד הראשון) סופרים את העומר, החזן קורא "לשם יחוד" מיוחד וארוך כפי שמופיע בסידורי תפילת החודש הישנים, כיום לא כולם מקפידים לקרוא "לשם יחוד" זה. קודם מברכים וסופרים המתפללים אח"כ החזן ויש שהנוהגים שראשית החזן מברך.
נוהגים לאכול קטניות אפונה טריות בלבד, הנמכרות בשווקים הישר מהשדה, בהיותם עדיין בתרמילים.
אוכלים מיני בוטנים ואגוזים, קונים אותם טריים בלבד ולא קלויים. בבית מנקים וקולים.
אוכלים מיני פירות טריים בלבד מהשפע המבורך שבשווקים או מתוצרת המשק המשפחתי, כמו: בננות, קוקוס, תאנים, תמרים, משמשים, שזיפים וכד', בזה הכלל גם אכלו מיני ירקות טריים בלבד.
נהגו להשתמש במגוון תבלינים טריים ולחים שנוקו בקפדנות ושנתייבשו, טוגנו או ניקלו, נטחנו ונישחקו בבית במיוחד לפסח. נוהגים להכין תערובות תבלינים טריים מדי יום.
תה שחור יבש, הנמכר בתפזורת, לא נהגו לשתות, חששו שימצא בו חמץ. נוהגים לשתות חליטת תה ירוק מעלי תבלין טריים בעיקר מצמח הלימונית ריחנית (עשב הלימון-לימן גראס) או ממיץ לימון טרי או חליטת תבלינים חריפה, תה מסלה במגוון טעמים.
לא נהגו להשתמש בסוכר שנמכר בתפזורת מחשש לחמץ ובמקומו השתמשו בתמרים, נוגסים מהתמר על מנת להמתיק ולוגמים מהתה.
לפני פסח נהגו לתת כסף לצדקה לנזקקים, דרך קופות וקרנות הצדקה של ביהכנ"ס, באמצעות הגבאים או השמשים שגם דאגו להעביר לנזקקים אם היו כאלה בקהילה.
כל התפילות בפסח היו מתקיימות בנעימה חגיגית, עפ"י נוסח הספרדים מתוך מחזורים לשלוש הרגלים שהודפסו בליוורנו (איטליה).
במפעלים והעסקים בבעלות יהודים זכו העובדים היהודים לחופש בימי החג ואף בחול המועד.
בליל השביעי, אחרי הסעודה, עורכים תיקון בביהכנ"ס שניקרא במרטי "זאגרן", שפרושו- להישאר ערים. אותו קוראים מתוך מחזור "קריאי מועד" בדפוס ליוורנו.
התיקון היה נערך במשך חצי לילה בלבד, קצת מעל חצות הלילה.
בשביעי של פסח משורר הקהל לפני עליית העולה החמישי לתורה (בשבת- השביעי), את הפיוט "שיר חדש אשיר בשם אל…אז ישיר משה ישראל" וגו' (סימן- שמואל). עליה זו הייתה חביבה במיוחד על קהל המתפללים גם בזכות הפיוט שלפניה, והייתה נמכרת לרוב במחיר גבוה משאר העליות, בעת מכירת המצוות.
במוצאי יום טוב שני של פסח (ביום השמיני, בא"י השביעי) אחרי תפילת ערבית וההבדלה בבית, נוהגים להכין טוגנים שונים עשויים מקמח חומוס שהיה מוצפן לכל אורך הפסח.