מנהגי חודש שבט

מלפנים ציינה עדת בני ישראל בט"ו בשבט רק את החג לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, חג הייחודי רק לה. החג נקרא במארטי ”אליהו הנביאצ‘אה אורוס“ שפירושו חג אליהו הנביא או יום אליהו הנביא, למילה ”אורוס“ מספר משמעויות והם: חג, מועד, יריד, כינוס, מפגש שנתי המוני דתי, קהילתי או תרבותי וכד‘.
בתקופה מאוחרת יותר החלו בעדת בני ישראל לציין ולחוג בט"ו בשבט גם את ראש השנה לאילנות שנקרא בשפה המארטי ”וונס פטיצ‘ה וורשה פארתי פהדאה“ שפירושו ראש השנה לאילנות לכל ירק וצומח, או בשם הנוסף והקצר יותר ”וונס פטיצ‘ה דיווס“ שפירושו יום הירק והצומח.
בעדת בני ישראל השכילו לשלב יחדיו את החג הייחודי שקיים בעדה לכבוד אליהו הנביא ואת ראש השנה לאילנות לחג אחד שנחוג ומצויין יחד באותו היום.

לפי המסורת שבידי העדה, מסורת העוברת מדור לדור עד היום הזה, המספרת על אליהו הנביא שעלה בסערת אש השמיימה אחרי שהתגלה לבני ישראל בט"ו בשבט.
דבר המעשה התרחש באתר ההיסטורי שבכפר חאנדאלה הממוקם דרומית לעיר מומבאי. במקום ישנו סלע ענקי ובו מצביעים על טביעות רגלי הסוסים וסימנים שיצרו גלגלי מרכבתו של אליהו הנביא.
לציון יום ההתגלות, נהגו בני ישראל לעלות בהמוניהם בט"ו בשבט לאתר בכפר חאנדאלה, שם ערכו תפילות וסעודות, הנקראות סדרי אליהו הנביא או סדרי ברכת אליהו הנביא או פשוט ”אליהו הנביא“, במארטי קראו לסדר בשם ”מלידה“ ע“ש המאכל הממותק שהוכן במיוחד לסדר. רוב המגיעים לאתר היו בעיקר בעלי נדרים ובני משפחותיהם המורחבת, אך גם רבים אחרים מבני ישראל שנטלו חלק והשתתפו ובזה חלקו כבוד לאליהו הנביא.

אתר היסטורי נוסף ששימש לעלייה לבני ישראל ולאו דווקא בט"ו בשבט, נמצא בכפר נאונגאון הממוקם בקרבת הים הערבי, דרומית לעיר מומבאי.
שם לפי מסורת העדה הציל אליהו הנביא והפיח חיים באבותיהם הקדומים של עדת בני ישראל שנסחפו לחוף, אחרי שספינתם נטרפה בים. שם, בסמוך לחוף הכפר נאונגאון, מצביעים על סלע ובו לדבריהם סימני טביעות כפות רגלי אליהו הנביא.

בעקבות מסורות עתיקות אלו והאמונה העמוקה והתמימה, בקרב עדת בני ישראל שאליהו הנביא מציל, שומר ומשגיח מאת הקב“ה על בני ישראל, לכל אורך שנות הגלות הארוכות על אדמת הודו, הפכה את דמותו של אליהו הנביא לנערצת ונכבדת מאוד בעיני בני ישראל.
הדבר בא לידי ביטוי שבכל אירוע הזכירו את שמו וביקשו את עזרתו מעם השם ושיהיה מליץ טוב בעדם לפני הקב“ה.

רבים אחרים היו עורכים, כך גם בימינו, את סדרי אליהו הנביא בטו‘ בשבט, בבתים בחיק המשפחה המצומצמת או המורחבת או באולם בית הכנסת, מעין סעודת נדרים המונית. בערב זה רשאי כל אדם בשמו או בשם משפחתו להביא את צלחת ה“מלידה“ האישית או המשפחתית שלו או לקנות במכירה למרבה המחיר צלחת, מתוך מספר צלחות שבית הכנסת מקצה לכך.

כיום רבים מבני ישראל קוראים ולומדים סביב שולחן הט"ו בשבט, גם מתוך מגוון הספרים, החוברות והתקצירים שראו אור בישראל לסדר ט"ו בשבט, המבוססים בעיקרם על הספר ”פרי עץ הדר“, מדפוס ליוורנו. קוראים קטעים מהתנ“ך, מהמשנה ומהזוהר ולומדים הלכות השייכות לט"ו בשבט בענייני ערלה, תרומות ומעשרות וכד‘, ומי מאריך בהם ומי מקצר.

עדת בני ישראל נוהגים ביום ט"ו בשבט כמעין יום טוב- על כן לא אומרים בו וידוי ונפילת אפים אף לא במנחה שלפניו, של י"ד בשבט. לא מספידים בו, לא עושים הקפות למת ולא אומרים ”צידוק הדין“, אלא קוראים מתוך מס‘ אבות את המשניות ”עקיבא בן מהללאל אומר (ג‘, א‘) ו“הוא היה אומר הילודים למות“ (ד‘, כ"ט). אף לא מזכירים בו נשמות (השכבות), למעט בימי השבעה, ביום השלושים וביום השנה. נוהגים שלא להתענות בו, לא תענית שובבי“ם, לא תענית יחד ולא קובעים בו תענית ציבור.

תלמידי ביה“ס היהודים, כמו ביה“ס ע“ש אלי כדורי במומבאי, נהגו לצאת ביום ט"ו בשבט לטיולים בחיק הטבע בליווי המורים וההורים ונטעו עצים ושרו שירי ט"ו בשבט, כפי שלימדו אותם שליחי מדינת ישראל. הווי זהגבר בעיקר לאחר קום המדינה.

גם כיום בא“י שומרים בעדת בני ישראל על מסורת המיוחדת בט"ו בשבט.
ישנם שעולים למערת אליהו הנביא שעל הכרמל בחיפה ושם עורכים סדרי אליהו הנביא.רבים אחרים מגיעים לאתר קדוש זה, לכל אורך השנה ולאו דווקא בט"ו בשבט.
רבים עורכים את הסדרים בביתם בחיק משפחתם ועל שולחנם עולים מגוון פירות מכל טוב הארץ.
יש מבני העדה השולחים לקראת ט"ו בשבט לקרוביהם שבמדינת הודו אריזות שי של מיני פירות יבשים מארץ ישראל.