כל המתפללים עומדים סביב ומול החנוכייה, כולם משוררים ביחד בקול אחד בניגון מיוחד את הברכות ”להדליק נר של חנוכה“ (כיום יש המברכים ”נר חנוכה“), ”שעשה ניסים לאבותינו“, ובלילה הראשון מברכים ”שהחיינו“.

מאחר ועפ“י המנהג כולם מברכים ומזמרים ביחד בקול אחד, אין עונים ”ברוך הוא וברוך שמו“ ו“אמן“. אם כי ראוי לציין את העובדה שישנם מבני העדה שלא נהגו כך זאת עוד בהיותם בהודו והקפידו שרק המדליק הוא המברך וכולם עונים: "ברוך הוא וברוך שמו“ ו“אמן“.

בעת שכולם מזמרים בניגון איטי ונעים ”הנרות הללו אנו מדליקין“ (הנוסח הקרוב לכתוב מס‘ סופרים פרק כ‘, הלכה ו‘), מדליק החזן, השמש או נכבד אחר את נרות השמן (בימינו גם משעווה).
את הנרות בחנוכייה מסדרים מימין לשמאל וכל יום מוסיף נר חדש, בלילה הראשון מדליק ראשית את הנר הראשון הבודד המוצב בצד הימני של החנוכייה, רק לאחריו מדליק את השמש. בלילה השני ואילך מדליקים ראשית את הנר החדש של אותו היום ולאחריו את שאר הנרות משמאל לימין ורק לבסוף את השמש, אח“כ מזמרים כולם כאחד ”מזמור שיר חנוכת הבית“.

אם נוכח בביהכנ“ס חתן, אבי הבן או אורח מיוחד, מכבדים אותו בהדלקת החנוכייה.

היו שהגדילו לעשות והציבו חנוכייה נוספת בבית הכנסת אותה הדליקו הילדים, זאת על מנת לחבב עליהם את מצוות הדלקת הנרות.

אחרי הדלקת הנרות או אחרי תפילת ערבית, היה החזן או מלומד בן הקהילה דורש לקהל בהלכות חנוכה וסיפורי גבורות המכבים.
יש נהגו לשורר שירי חנוכה במארטי (הודית).
כיבדו את המתפללים במיני מתיקה שונים (האלווה, לארו, פד‘ה וכד‘).

מלפנים, היה מגוון מיוחד של שירות ותשבחות שהיו משוררים בעת התפילות בחנוכה בעיקר בתפילות בשבת חנוכה, בימינו חדלו מהם.

אחרי תפילת ערבית הולכים איש לביתו להדלקת נרות עם בני משפחתו, למעט בערב שבת חנוכה שהיו מדליקים את נרות החנוכה ונרות השבת בבית קודם השקיעה בעוד יום, אח“כ הולכים לביהכנ“ס לתפילת ערבית.

הסבא או האבא היו מתכבדים בהדלקת הנר הראשון של חנוכה ופוטרים את כל בני הבית בהדלקת הנרות. היו שבשאר ימי חנוכה כיבד בעל הבית את שאר בני משפחתו לרוב עפ“י סדר גיל יורד, כולל רעייתו והבנות, אורח שהגיע לבית זכה בהדלקת החנוכייה.

גם בבית כמו בבית הכנסת, כולם עומדים מול החנוכייה ומזמרים ביחד בקול אחד את הברכות.
בעת שירת ”הנרות הללו“ מדליק את הנרות וממשיכים לזמר ״מזמור שיר חנוכת הבית״ וגו׳.

נרות החנוכה דלקו הרבה למעלה מחצי שעה, בהתאם לשיעור השמן בכוסות.

אחרי הדלקת הנרות נוהגים להגיש דברי מתיקה וטוגנים שונים, יש נשים הנוהגות להכין לכל יום מימי החנוכה, דבר מתיקה שונה (גולגולה, סכרי באהט, ג‘ילבי וכד‘). 

בברכת המזון מוסיפים ”על הניסים“. 

כל עוד דלקו הנרות לא נוהגות הנשים לבצע כל מלאכה ובני הבית לא עושים שום שימוש באור הנרות. 

נהגו לשיר גם שירי חג במארטי ובעברית, בעל הבית או אחד מילדיו סיפר על חג החנוכה כפי שלמד. יש נהגו לקרוא, ללמוד וללמד את סיפור חג החנוכה גם מתוך מגילת אנטיוכוס (מגילת בית חשמונאי), בתרגום למארטי. 

בעקבות פעילותם הענפה של שליחי מדינת ישראל בקרב עדת בני ישראל, הכירו ושרו בעיקר צעירי העדה את הפיוט ”מעוז צור ישועתי“ (סימן- מרדכי חזק).

בבתים, החנוכייה הייתה תלויה על הקיר שממול למזוזה, ליד דלת הכניסה לבית מבפנים, לא גבוה יותר מהמזוזה, כך שאור נרות החנוכייה האיר את המזוזה, בעת הדלקת החנוכייה פתחו את הדלת.
היו בתים שהחנוכייה הייתה תלויה בהם במשך כל השנה, אך ללא הכוסות שנועדו לשמן, אותם הניחו ביום החג.

לקראת החג, אם הבית הייתה מבריקה וממרקת את החנוכייה, מוזגת מים לכוסות עד חצי הכוס, לעיתים בצבעים שונים ובחצי השני מוזגת שמן קוקוס ומכינה פתילות מכותנה.
נהגו גם לקשט את החנוכייה בשרשרת פרחים חיים וצבעוניים, כך בכל ימי החנוכה, יש נהגו גם לקשט בפרחים את מזוזת הבית, דבר המוסיף על שמחת החג. 

החנוכייה – נקראת בפי בני ישראל מנורה או חנוכה ע“ש החג עצמו.

החנוכייה בבית הכנסת הייתה בדר“כ גדולה ומרשימה יותר מהחנוכייה הביתית. היא הייתה תלויה לרוב בכניסה לבית הכנסת מבפנים, מול המזוזה, שתלו אותה על הקיר הדרומי של בית הכנסת מימין להיכל, זכר למנורת בבית המקדש.
רוב רובן של החנוכיות היו עשויות מפליז בעלות דופן אחורית עם וו לתלייה, מחוזקת מאחור בלוח עץ תואם לגודל והצורה, מחזיתה יצאו שמונה זרועות בגובה ובמידה שווים המיועדות לכוסות זכוכית, גבוהה מעליהם יצאה זרוע נוספת לנר השמש. הדפנות היו במגוון צורות גיאומטריות עם חריטות של עיטורים צימחיים שונים ובמרכז הדופן חרוטה המילה ”ציון“, החביבה ביותר הייתה דופן בצורת מגן דוד.
חנוכיות הפליז נעשו עפ“י רוב בהזמנה אצל בעלי מלאכה מקומיים. חנוכיות אלה שיוצרו בעיר מומבאי נשלחו אף לקהילות היהודיות בקוצ‘ין שבדרום הודו ולעדן שבתימן. באזורים הכפריים היו חנוכיות דומות גם עשויות עץ שנעשו לרוב אצל נגרים בני העדה.
את הכנת החנוכייה להדלקה בבית הכנסת היה מבצע השמש שהיה מבריק וממרק אותה, מניח על הזרועות כוסות בהתאם ליום, מוזג לכל כוס בנפרד עד חציו מים בצבעים שונים, בכל כוס בצבע שונה, בחצי הנותר מוזג שמן ומכין פתילות מכותנה. יש נהגו לקשט את החנוכייה בשרשרת פרחים חיים וצבעוניים, כך בכל ימי החנוכה.

בימי החנוכה נהגו להרבות בתרומות לבית הכנסת וצדקה לעניים גם לעניי הגויים משום דרכי שלום.