החזן חיים קולט

ידוע ומפורסם הכלל שדברים ומעשים שאדם לומד בילדותו ונעוריו מלווים אותו לכל ימי חייו. אנו אף זוכרים ומעריכים מורים, מלמדים או אישים בנוסף להורינו, אשר השפיעו על מהלך חיינו, מהם למדנו והם אלה שבין השאר גם התוו את דרכנו חיינו כבוגרים ותהליך הלימוד לא מפסיק לעולם. אחד האישים אשר זיכה ולימד רבים מעדת "בני ישראל" ואשר זכות הרבים תלויה בו הוא החזן הרבה חיים בכ"ר אליעזכר קולט הי"ו, יקיר ונכבד עדת "בני ישראל", מתושבי העיר לוד. ר' חיים הינו אחד החזנים הוותיקים והידועים ביותר בעדת "בני ישראל" זה עשרות שנים ורבים הם תלמידיו. ידיו רב לו מלפנים גם המלאכות הקודש, המילה והשחיטה, אשר הוסמך בהם כדת וכדין ובקיא הוא בהם, בכל הלכותיהם ודקדוקיהם להלכה וגם למעשה.
כאן אני אשתדל לפרוס את קורותיו ומסכת חייו למען ידעו כלל בני ישראל אודותיו.

חיים נולד ב-10.11.1935 בעיר מומבאי שבהודו, להוריו אליעזר ואלישבע קולט ז"ל, בן חמישי מבין 11 ילדיהם.

בילדותו למד כמו רבים מילדי בני ישראל במומבאי בבית הספר היהודי ע“ש ”סר אלי כדורי“, שם למד בין השאר את השפה העברית מפי המורה אביגיל צינצולקר ז"ל, אותה הוא זוכר לטובה עד היום שכן לפי דבריו היא זו שפתחה בפניו את השער לשפה העברית הספרותית והמדוברת.
בסיום לימודיו שם, המשיך בלימודיו בביה“ס ”Abhinav Dnyan Mandir” בעיר קארזאט (Karjat) שבמחוז קולאבה, שם השתלם בין השאר בשפת הסנסקריט, אחת משפות הודו העתיקות.

בהיותו בן 32, נישא ב-10.9.1967 ליוהנה בת יהושע ושושנה וורולקר ז"ל. טקס החופה והקידושין נערך בבית הכנסת הבגדאדי ”מגן דוד“ במומבאי.
נולדו להם ב“ה משפחה לתפארת, ארבעה ילדים וגם נכדים הי“ו כן ירבו.

את החזנות למד בעיקר לבדו, במהלך כל שנות ילדותו ונעוריו וכל זה מתוך שמיעה.
כבן למשפחה דתית ושורשית, הוא נהג להגיע לכל התפילות מדי יום לכל אורך השנה, וכך אט אט למד כמעט בעל פה את כל התפילות, השירות והלחנים השונים לכל מועד ולכל שבת וחג.
יש לציין שפועלו של אביו אליעזר דוד קולט ז"ל שעסק בצורכי ציבור באמונה, השפיע לברכה עליו ועל שאר בני משפחה, הוא היה דמות ראויה להערצה וחיקוי. אביו נימנה על מייסדי בית הכנסת ”מגן חסידים“ שנוסד ב-1931.
במשך שנים ארוכות פעל כחבר הנהלה ומזכיר בית הכנסת, לאחריהם היה מחמשת האישים המכובדים אשר נבחרו לכהן בחבר הנאמנים (TRUTEES) של בית הכנסת- בתפקיד זה כיהן עד לפטירתו ב-1975 בטהנה.
עם זאת חיים לא שוכח ומציין לברכה את המלמד משה מפגאוקר ז"ל, מפיו זכה ללמוד כנער, את טעמי המקרא ואת קריאת הפרשה והפטרה, זאת תוך חודשיים ימים בלבד. גם את אביו החזן שמשון מפגאוקר ז"ל זכה לשמוע מאחר שלעיתים היה מתארח במומבאי.
את עיקר לימודו עשה חיים בבית הכנסת ”מגן חסידים“ (משנת 1944) מפי החזן הקוצ‘יני המוהל והשו“ב יצחק אליהו ז"ל, וכשזה עלה לישראל בשנת 1956 הוא המשיך ללמוד מפי יורשו בחזנות, המוהל והשו“ב מנשה אשטמקר ז"ל, אשר שימש חזן בית הכנסת במשך שמונה שנים.
בזכות אהבתו של חיים לתפילה ולרינה בבית הכנסת ובזכות קולו הערב שחנן אותו הקב“ה, זכה
לשמש בקודש, בין השנים 1956-1970 כבעל קריאה ותפילה. בהמשך מונה חיים לעוזר לחזן הראשי שלום קסוקר ז"ל, שירש את מנשה אשטמקר בחזנות.
כך קרה שבמשך חייו בהודו ואח“כ גם בישראל, נחשף למגוון חזנים מפוארים, ומכל מלמדיו השכיל. לימים היה זה החזן שלום קסוקר שערך את טקס הנישואין של חיים עם רעייתו.

בשנת 1962 נפלה בחלקו זכות גדולה, בעת שנודע לו שזכה להימנות על משלחת צעירים מיהודי הודו שנבחרו בקפידה ע“י הסוכנות היהודית וראשי ארגוני הקהילות היהודים בהודו.
חברי המשלחת נשלחו לישראל על מנת ללמוד לימודי הוראת עברית ויהדות, מילה ושחיטה, כל זאת על מנת לשמש אח“כ את הקהילות היהודיות בשובם להודו.
כך זכה חיים להגיע לישראל וללמוד בה בין השנים 1962-1964. הלימודים האינטנסיביים התקיימו במכון להכשרת מורים מן הגולה ע“ש הרב זאב גולד ז“ל, בירושלים. במהלך שנות הלימודים, זכו בן השאר גם לתייר ברחבי ישראל ולבקר בכל המקומות הקדושים, לבקר ולשהות במחיצת קרוביהם ובני ישראל אשר עלו לישראל. על חברי משלחת לומדים זו שהייתה המשלחת השלישית במספר, נמנו בנוסף לחיים, גם דניאל קולֵטקר הי“ו מטהנה, מיכאל (מייקל קנדלי) קנדלקר ז"ל מפונה, מרדכי גוסלקר הי“ו מהעיר אחמדאבאד, עדנה קולט שתחי‘ מהעיר דלהי, ואיווה עבד מעדה הבגדאדית בכלכותא. הגברים אשר בחבורה למדו והוסמכו גם למילה ושו“ב. חיים וחבריו הוסמכו בהצלחה בשנת 1963 לשוחטים ע“י הרב שלום קורן ז"ל, רב אזור הכנרת ועמק הירדן וע“י הרבנים הראשיים לטבריה והסביבה, הרב רפאל הכהן קוק ז"ל והרב מאיר ואעקנין ז"ל.
בשנת 1964 הוסמכו והתמחו למוהלים מוסמכים וראויים ע“י המוהל הירושלמי הנודע הרב הצדיק יעקב ששון ז"ל שהעמיד דורות של מוהלים.
בסיום לימודיהם בהצלחה, חזרו חברי המשלחת להודו ושימשו בה בקודש את כל קהילות היהודים כמורים, מוהלי תינוקות ושו“ב עופות, בהמות ומנקרים.

בשובו להודו חזר חיים לעבוד במשרדי הרכבת בה עבד לפרנסתו לפני נסיעתו לישראל, משרה שנשמרה במיוחד בעבורו במשך שנתיים בעת לימודיו בישראל.
במהלך שנת 1965 הוצב חיים למשמרת ביום השבת, כל הסבריו שהוא לא עובד בשבת לא הועילו, והוא אכן לא הופיע לעבודה בשבת. בעקבות זאת, הגיש מכתב התפטרות מנומק שבשבת הוא לא עובד ודרש להתפטר לאלתר. לאחר דין ודברים, התפטרותו לא התקבלה ע“י הממונים, אך דרישתו לא לעבוד בשבת התקבלה.

משנת 1965 החל לשמש גם מורה לעברית, יהדות ותורה לצעירים ומבוגרים בכיתות ערב ויום א‘.
ב-1966 התמנה על סגל ההוראה כמורה ליהדות ועברית בבית הספר ע“ש ”סר יעקב ששון“, משרה בה החזיק עד לעלייתו. הגדיל לעשות כשיסד בביה“ס, סניף ”בני עקיבא“ וכמדריך בו נטע בלב חניכיו את אהבת תורת ישראל, העם והארץ.
חיים נטל חלק פעיל כחניך וכמדריך במגוון מחנות קיץ, סמינרים ובהשתלמויות שונות שאורגנו ע"י הסוכנות היהודי וארגוני היהודים.

בקיאותו הרבה למעשה במלאכת המילה וידענותו הגדולה בהלכותיה, הייתה ידועה לכל וקנתה לה שם של כבוד, בעיקר בקרב חבריו המוהלים. כך קרה שלמרות שחבריו היו מוהלים מוסמכים ומיומנים כמוהו, הם הודו והכירו במומחיותו המיוחדת והפנו אליו במרבית הפעמים אבות לתינוקות שזה עתה נולדו, כדי שהוא ימול אותם.
חיים היה מקפיד בדר“כ כדבר שבשגרה לבדוק בבתים את התינוקות לפני הברית וגם לאחריה. את כל המילות ביצע לשם שמיים בלבד ללא קבלת שום תשלום או טובת הנאה. כך גם קרה שבשנת 1968 הוזמן והוטס לעיר קולומבו בירת סרי-לנקה כדי לערוך מילה לבנו של דיפלומט ישראלי ששירת במקום.
לזכותו של חיים עומדות מאות בריתות שביצע במשך למעלה מעשור שנים לפעילותו כמוהל מומחה בהודו ובישראל. בע“ה זכה גם להעמיד תלמידים, ללמד, לבחון ולהסמיך מוהלים מומחים ושוחטים מוסמכים ובהמשך גם הוריש להם את הכלים ששימשו אותו.

אחרי שחלפו 6 שנים לשובו להודו ובתום שליחותו הלימודית בישראל, החליטו הוא ורעייתו לעלות לישראל מתוך מניעים ציונים ודתיים, כפי שהוא עצמו חונך וחינך גם את חניכיו ותלמידיו, וכך להגשים חלום ילדות ישן, לדבריו רצה בין השאר גם להעניק לבנו ולילדיו שיוולדו לו ב“ה בישראל, חינוך דתי וציוני משובח.
ב-10.12.1970 זכה לעלות לישראל ביחד עם רעייתו ובנו ה“ה צביקה הי“ו, הם שוכנו במעון עולים אקדמאים בעיר לוד. אחרי כחודשיים עברו לדירת קבע במקום.
בשנת 1971 קיבל משרת עבודה בבנק ”ברקליס“, שם עבד עד ליציאתו לגמלאות בשנת 2000.

בזכות קולו הערב ובקיאותו בקריאה ובתפילה, שימש עוזר לחזן שלום אברהם צ'אולקר ז"ל בין השנים 1972-1974 בבית הכנסת ”שערי שלום“ בשכונת "נווה זית" בלוד.
בשנת 1974 מונה לחזן ראשי במקום, כך כיהן עד לפרישתו בשנת 2004.
במשך כל שירותו בקודש לימד והנחה בחורים ונערים, בני מצווה וחתנים רבים, וגם לא מעט חזנים ובעלי קריאה ותפילה עברו תחת ידיו המיומנות ולמדו בזכותו.
גם כיום חיים מאלף דת ודעת לכל שואל ומשמש לעיתים בעל תפילה וקריאה בבית הכנסת ובאירועים שונים בהם הוא מוזמן ונוטל חלק. קורה לעיתים קרובות שזוכה מאת החתנים לשורר בקול נעים את ”שבע הברכות“ בעת חופתם, הוא זכה בכיבודים אלה לא רק בישראל אלא אף בהיותו בהודו.
חיים משמש מקור מים חיים ונאמנים למנהגי ק“ק בני ישראל, למורשת ומסורת אבותינו וזקנינו ולהיסטוריה של עדת בני ישראל. לא מעט חוקרים ותלמידים פונים אליו בשאלות, רבים מהם הגונים מספיק על מנת לציין את שמו בעבודותיהם ומחקריהם. גם אני מעיד כאן שלא מעט קושיות משלי, מצאו את פתרונם על שולחנו. מוסדות מחקר ותיעוד שונים גם הקליטו אותו משורר בקולו המיוחד, קטעי תפילה ושירות שונים, עפ“י נוסחי ולחני עדת בני ישראל.
גם כיום משתדל חיים בכל מאודו ובכל עת ותמיד בדרכי נועם, לקרב רחוקים ולחזק קרובים לקב“ה, לתורתו ולמצוותיו.
בנוסף, היה עורך במשך שנים את לוחות זמני התפילות השנתי לכל החגים והמועדים לכל אורך השנה, למען מתפללי בית הכנסת ”שערי שלום“. לוח זה היה מחולק ע“י ההנהלה למתפללים במהלך חודשי אלול ותשרי. כיום בודדים הם בתי הכנסת בהודו ובישראל המנפיקים לוח מעין זה, בעבר היה הדבר מקובל יותר, ולא כל אדם יכול לעמוד במשימת עריכתו.
גם בתחום הכתיבה שלח את ידו וכתב ”קריטן“ (סיפור שיר) במרטי, על חייה של רות המואבייה עפ“י מגילת רות.

כל הבא בשערי ביתו של חיים לא יכול להתעלם ושלא להתפעל מעץ השורשים המפואר של משפ‘ קולט על דורותיה התלוי בכניסה ובו שמות רבים, חלקם היו לבטח גדולים וידועים בדורם ובמקומם.
ראשית, אציין כאן את אחיו הרופאים ד“ר עזרא קולט הי“ו וד“ר ברוך קולט ז“ל.
עליהם הוסיף שניים מצאצאי משפ‘ קולט המורחבת, אלה הם אחייניו המוכרים היטב לטובה בקרב עדת בני ישראל בהודו ובישראל ועושים בע“ה רבות למען זיכוי רבים מאחינו בני ישראל בכל אתר ואתר. הראשון, הידוע מבין השניים, הלא הוא מכובדנו הרב אליהו דיגורקר הי“ו, בן אחותו ירושה שתי‘, מייסד וראש מוסדות ”שומרי גחלת יהדות הודו“ בישראל. האישיות השנייה היא הרב יהושע קולט הי“ו, בן אחיו ד“ר עזרא, מלפנים רבם של היהודים במומבאי ובטהנה ומייסד וראש ארגון ”חזון אלי“.

מתוך עדותו של חיים עולה שמשלחת הלומדים הראשונה יצאה מהודו לישראל על מנת ללמוד במכון גולד בי-ם בשנים 1957-1959. על חבריה נמנו יעקב ווסקר הי“ו, ציון צריקר ז"ל, ברוך במנולקר הי“ו, אלישע חרילקר ז"ל, רות סרלקר ז"ל, ג‘ולי מפגאוקר גֵדג‘ ורבקה קסטל,
בת העדה הבגדאדית, כולם היו תושבי בומבי.
לדברי חיים, בהיותם במכון גולד במסגרת המשלחת השלישית שהיה בין חבריה, הם פגשו במקום חברים במשלחת קטנה של לומדים, השנייה במספר, אשר הגיעו לפניהם ולמדו במקום בין השנים 1960-1962. בין חבריה נמנו דיאנה בינג‘קר, שושנה צריקר ז"ל ובן לעדה הבגדאדית ממומבאי ראובן סלומון הי“ו.
בשנים 1969-1971 יצאה המשלחת הרביעית עליה נמנו אלקנה עובדיה במנולקר הי“ו, אחותו יעל במנולקר ז"ל, אברהם בנימין מנדרקר הי“ו, חפציבה סמסון, ואלישבע מוזס. אלקנה במנולקר נשאר בישראל שנה נוספת עד 1972, כאן למד והוסמך במילה ושו“ב. שנים לאחר מכן, חזר אברהם מנדרקר לישראל, כאן למד והוסמך במילה ושו“ב, ושב להודו, לימים הוא נשא לאישה
את חברתו למשלחת יעל במנולקר.
יש לציין את העובדה שכל חברי המשלחות השונות היו מחוייבים לעסוק בייעודם כמורים ולשרת את היהודים בהודו במשך שנתיים לפחות מרגע שובם מישראל, זהו אחד התנאים שהיה עליהם לקבל ולהתחייב לפני שליחותם הלימודית לישראל. במשך השנים יצאו מהודו לישראל, שליחים לומדים נוספים שנשלחו כבודדים. תהליך זה של שליחים-לומדים בעיקר כבודדים, מהודו לישראל, נמשך עד ימינו.

אחרי כל הדברים האלה, לא אסיים מבלי לציין זכרונות ילדות נעימים.
חלק ניכר של ילדותי ונעוריי עברו עליי בין השאר ובעיקר בעיר לוד, מפאת קוצר היריעה, אציין כאן שני זיכרונות ילדות, מני רבים, בהקשרם לחיים הי“ו.
לבטח לרבים מאיתנו ישנם זיכרונות נעימים ומפגשים הראויים יותר לשתף בהם את הכלל ואין בדבריי אלה יחוד כלשהו, אך את אשר בליבי אני אומר. בין היתר, זכור לי היטב שתפילת אחד מימי הסליחות הראשונים בתחילת חודש אלול חודש הרחמים, הייתה מתקיימת בבית גיסו של חיים, אחיה של רעייתו, אלקן וורולקר הי“ו, ובו בערב היו עורכים סעודת ”מלידה“. אלקן, בנדיבות משפחתו הי“ו והוריו ז"ל, היה מודיע על כך מבעוד מועד לכל בני הקהילה תושבי השכונות רמת אשכול, חשמונאים וגבעת הזיתים בלוד. מסורת זו הנהיג אלקן למען לזיכוי הרבים, שכן בעת ההיא לא היה בית כנסת לעולי הודו בשכונות אלו. בשנים אלו (1973-1982) הייתי מגיע עם אבי יוסף יצחק הי“ו לתפילות סליחות אלה, ובידי ספר סליחות ישן נושן. מבחינתי כילד, היו שתי נקודות חשובות בתפילת סליחות זו: הראשונה שהייתי מתלהב מהתפילה והניגונים ובעיקר מקולו הערב של חיים שתמיד שימש החזן, הנקודה שנייה חשובה לא פחות שבגמר הסליחות היו מגישים למתפללים כדורי ”גולאב-ג‘אמון“ בסירופ, מתוקים מדבש, כך היה עד אשר שנחנך בית הכנסת לעולי הודו במקום.
בנוסף על זה אציין זיכרון נוסף, בילדותי הייתי מתארח לעיתים קרובות בביתם של סבי מרדכי יצחק טלגאוקר ז"ל וסבתי רחל ז"ל. הם היו מתגוררים בעיר רמלה, סבי אהב מאוד להתפלל בבית הכנסת ”שערי שלום“ בלוד, בעיקר אהב לשמוע את החזן חיים, גם היה מחבבו ואוהבו והיה מבאי ביתו של סבי. בעקבות כל זאת, היינו מקדימים קום בשבת בבוקר, אני, סבי ודודי כאח לי אפרים הי“ו, וצועדים ללוד כדי להתפלל שחרית ולשמוע את החזן חיים. מבית הכנסת היינו יוצאים רק
אחרי הדרשות(בשפה המרטי), בסוף התפילה של חיים ולאחריה של הסופר שמשון ראובן וולטר ע“ה (אביו של בנימין וולטר הי“ו). כך במשך שנים, בעיקר אחרי שמשפ‘ סבי עברה להתגורר בלוד.
זכור לי שפעמים שר‘ חיים היה מתארח בבית סבי, והם היו דנים בהלכות ובמנהגים שונים של עדת בני ישראל, בעיקר בדיני שחיטה ובדיקה, טריפות וניקור שכן גם סבי ז"ל היה שוחט ובודק.

זו רק תמצית מסכת חייו של החזן חיים קולט והקורות אותו. אני מוצא חובה נעימה להודות לו ולרעייתו על שאירחו אותי בביתם, ובכל עת ביתם וליבם פתוח בפניי ואוזנם קשובה לשמוע את אשר בפי. על שיתוף הפעולה ועל שחיים פרס בפניי את מסכת חייו ונקודות חשובות נוספות. בכך הפכו הדברים מנחלתו לנחלת כלל בני ישראל, למען ידעו דור אחרון ולבני בנים יהיה לזיכרון, להצלחתם ולרפואתם שלהם ושל כל יוצאי חלציהם ובני משפחתם בדל“א.

יהי זכרו ברוך

ראיין וכתב: ראובן טלקר