קהילת בני ישראל מהודו היא קהילה, אשר על פי המסורות הנמסרות מדור לדור, ברחה מארץ ישראל בתקופת המצור על הארץ באוניות שיצאו מדרום הארץ, מעציון גבר המקראית (היום נקראת אילת).
מספר השערות יש לזמן העזיבה המדויק, כאשר יש המשערים שהקהילה גלתה עם עשרת השבטים האבודים בשנת 722 לפנה“ס ויש שמתארכים דווקא לתקופת חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה“ס.
מספר האוניות אינו ידוע, המסורות מספרות על בין ספינה אחת למספר ספינות, כאשר האנשים יחד עם ספרי תורה ולוחות שנה רצו לברוח מהמצור למקום לא ידוע. כשיש טוענים שפניהם היו לארץ אופיר המקראית- יש אומרים שהיא אתיופיה או תימן או הודו.
האוניה או האוניות עלו על שרטון כ-48 ק“מ מדרום לעיר מומבאי, מול חופי נאוגאון, וטבעו עם כל תכולתן – אנשים, ספרי תורה, לוחות שנה וציודם של האנשים.
רק 7 זוגות נצלו מהטביעה והגיעו לחוף הכפר נאוגאון, שבמחוז קונקאן. ע“פי האמונה, אליהו הנביא (שחי בתקופת הבריחה מארץ ישראל ופעל בסביבת שנת 800 לפנה“ס), הוא שהשקה אותם במים.
כשהשתקעו, עיסוקם היה עצירת שמן שהיה גם עיסוקם בארץ ישראל, רק שבמקום שמן מזיתים, כאן הפיקו שמן משומשום. בפי המקומיים הם נקראו ”שאניוור טלי“- היינו – מפיקי (עוצרי) השמן השבתיים, שומרי השבת. עצירת השמן הייתה עבודה שעסקו בה הלויים בימי בית המקדש.

אכן, למרות שלא נותרו להם ספרי תורה ולוחות שנה שהיו אמורים להדריך ולכוון את הקהילה, זכרו זוגות אלו את התורה, וקיימו את המצוות כברית מילה, קדושת השבת, טהרת המשפחה, כשרות, מנהגי אבלות, מועדים המוזכרים במקרא, נידה וקריאת ”שמע ישראל“.
בני הקהילה שמרו בקנאות על תורתם, ולכן הנישואין היו נערכים בקרב העדה בלבד וללא התבוללות עם המקומיים.

לאחר שנוספו עוד משפחות בכפר נאוגאון בגידול טבעי, החלו חלקם לעבור לכפר סמוך ולהקים כפרים חדשים עד שהתפזרו בכ-100 כפרים ויותר במחוז ”קונקאן“.

במשך השנים נשתכחה מהם העברית המקראית והם החלו לדבר בשפת המקומיים- מהרטי.

השמות הפרטיים הן של הבנים והן של הבנות היו שמות תנ“כיים ושמות המשפחה נגזרו מהכפרים בהם היו גרים, בסיומת ”קר“. למשל: נאוגאוקר באו מהכפר נאוגאון, פנקר באו מהכפר פן, טלקר באו מהכפר טאלה, ניגרקר באו מהכפר ניגרי וכן הלאה.

כיוון שלא היה קשר בין בני הקהילה לארץ ישראל- הרי שהם לא ידעו את קורות עם ישראל מאז חורבן הבית הראשון. אמנם במרוצת השנים היו מקרים בודדים בהם נתקלו אנשים ידועים כבנימין מטודלה ואחי הרמב“ם בחלק מאנשי הקהילה, ואף העלו על הכתב את המפגש עם בניה של קהילה, שקרובה במעשים ובמנהגים למנהגי ארץ ישראל.

בני העדה התגלו במאה השמונה עשרה בערך בידי דוד רחבי ושלמה שרעבי מקוצ‘ין כשניצלו מטביעה ע“י אנשים מקהילת בנ“י.
כאות תודה החלו הקוצ‘ינים ללמד את בני העדה תפילות, ומינו מנהיגים מתוך הקהילה שנקראו ”קאג‘ים“. תואר זה עבר בירושה מדור לדור וכך גם תפקיד החזנות.

אליהו הנביא תפס מקום נכבד במסורות הקהילה, בכל אירוע משמח היו מדליקים נר לכבודו ומזכירים את שמו.
ליד הכפר "חנדלה" מצוי מקום שעליו חקוקים בסלע 2 פרסות סוס אשר בנ“י מאמינים שאלו שייכים לסוסו של אליהו הנביא שירד מן השמיים.

בהודו, מעולם לא נתקלו בני ישראל בגילויי שנאה ואנטישמיות מהשכנים בשל יהדותם, אף זכו לכבוד רב, הערכה והבנה.
עם עליית השלטון הבריטי בהודו 1674 החלו בני העדה להשתלב במקצועות חופשיים ומקצועות הצבא ואף שימשו כקצינים בדרגות גבוהות, טייסים, עורכי דין, שופטים, מורים, מהנדסים, מנהלים, ספורטאים מצטיינים ועוד.

רבים מבנ“י היגרו מהכפרים אל העיר הגדולה מומביי, והקימו בה קהילות ובתי כנסת וכך גם בפונה, אמדאבאד, וקראצ‘י.
בית הכנסת הראשון של הקהילה נוסד בשנת 1796 ע“י יחזקאל דיבקר שהיה קצין בצבא הבריטי, נשבה ע“י חייליו של ”טיפו סולטן“ ושוחרר משביו.
במשך השנים נבנו עוד מספר בתי כנסת במומביי כמו ”מגן חסידים“, ”תפארת ישראל“, ”שערי רצון“, ”עץ חיים“ ועוד.
גם בכפרים הוקמו בתי כנסת שהמוכרים שבהם הם: ”בית אל“ שבכפר פנוואל, ו“מגן אבות“ שבכפר אליבג.

עם קבלת עצמאות ישראל, עלו רוב בני העדה לארץ ישראל.
כאשר בשנת 1938 מנתה הקהילה בהודו כ-24,000 אנשים, כיום מונים בני הקהילה בהודו 4,000 איש, בישראל כ-60,000 איש ועוד מאות משפחות באנגליה, קנדה, ארה“ב ואוסטרליה.

   
עפ"י האמונה עקבות הסוס של אליהו הנביא הטביעות החקוקות בסלע בקדמת הכפר חנדאלה שליד אליבג

כתבה: אילנית טלקר

הערה כללית: יש עוד אנשים שהגיעו להישגים נאים מאוד, חלקם ידועים וחלקם מוזכרים בחוברת שהוקדשה במלאת 185 שנה לבית הכנסת שער רחמים.