מנהגינו, בערבי שבת וחג, בקידושין, סעודות אזכרה ומלידה, לברך ברכת "העץ" קודם, "האדמה", "שהכל", אחר כך "מזונות" או "המוציא". ההוכחה לכך- פרי העץ, בראשית, פרק א', פס' כ"ט: "ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה", פרי האדמה, פס' ל': "את כל ירק עשב לאכלה", ברכת מזונות או המוציא היא בסוף, כי רק אחרי שאלוהים גירש את האדם מגן עדן, העניש אותו ואמר לו: "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית, פרק ג', פס' י"ט).
יש להקפיד על הסדר: מחלקים לכולם העץ בלבד, החזן מברך, כולם מקשיבים עונים אמן ואוכלים. אחר כן אדמה ואחריו מזונות, ובסוף שהכל. לא מביאים את הכל לשולחן!
בסעודות השבת, החג, שבת חתן, ברית מילה, בר מצוה, אזכרות ומלידה, מנהגינו שהחזן או הגדול לוקח את הפרי, הירק, המאכל או השתיה, מברך ואוכל ראשון, כדרך כבוד, וכך חייבים להמשיך ולהשריש לדורות הבאים.
כי "ברוב עם הדרת מלך" (מקור חיים להרב חיים דוד הלוי, חלק ב', פרק ע"ג, סעיף יוד) ואנו רואים חדשים מקרוב באו, לומדים מאחרים, מזלזלים בכבוד שליח הציבור או המבוגר, לוקחים, מברכים ואוכלים לפניו.
כתוב בהלכות ברכות, מאת הרמב"ם, פרק שביעי, סעיף א': "כשנכנסין לסעודה גדול שבכולן נוטל ידיו תחילה ואח"כ נכנסין ויושבין מסובין. וגדול מסב בראש…".
בעל הבית מברך 'המוציא' ומשלים הברכה ובוצע. האורח מברך ברכת המזון כדי לברך את בעל הבית. אם כולם מבני הבית- גדול שבכולם בוצע והוא מברך ברכת המזון. קיצור "שולחן ערוך", מקור חיים, פרק ל', דברי מוסר ודרך ארץ הנוהגים בסעודה, סעיף ב': "שניים שיושבים אל השולחן הגדול פושט ידו תחילה. השולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן".
מנהגינו, רק אחד מברך.
