קריאת התורה
לפני הוצאת ספרי התורה, החזן קורא לפני ההיכל את הכתובה לחג השבועות ”ירד דודי לגנו“ (לר‘ ישראל נאג‘רה).
בהודו, ביום טוב שני של גלויות, קורא החזן את הכתובה ליום השני ”בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא“ (לר‘ חביב טולידאנו).
בהולכת ספרי תורה לתיבה מזמרים את הפיוט ”שמחו נא שמחו נא בשמחת התורה“ (לר‘ יוסף חיים – ”הבן איש חי“).
על התיבה מראה בעל הקריאה את מקום הקריאה בתורה לארבעה הכיוונים, בכל כיוון וכוון מראה את הכתב ושוהה זמן מה, בעת שהמתפללים מצביעים לעבר הכתב ואומרים בקול ”ה‘ אמת, משה אמת, תורת אמת, ברוך הבא בשם ה‘, וזאת התורה אשר משה לפני בני ישראל, תורת ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב“, כך בכל שבת, מועד וחול.
לפני העלייה הרביעית, בה קראו את עשרת הדברות, נהגו לשורר את הפיוט ”יום יום אודה, לאל אשר בחר בנו“ (סימן- יצחק). יש שנהגו לכבד את החזן בעליה זו שגם היה קורא אותה. עלייה זו הייתה חביבה על קהל המתפללים, הן משום הפיוט שמזמרים בראשיתה, הן משום משפט המקדים לעשרת הדברות ”אציתו ושמעו“, ובעיקר משום עשרת הדברות שקראו בה, על כן יש שמכרו אותה במכירת
המצוות, והזוכה עולה. החזן היה קורא את קטע של עלייה זו מתוך הפרשה וכל הקהל היה עומד מתחילת הקריאה ועד סופה.
לפני קריאת עשרת הדברות, נעצר בעל הקריאה בקריאתו, הקהל נעמד והחזן קורא את הנוסח: ”אציתו ושמעו עממיא ית עשר פתגמיא, דיהב ה‘ לנא, על ידוהי דמשה נביאנא באימה, ביראה, במורא, ברעדה, בפחד, ברעד, בגעש, ברתת, בזיעה ובחלחלה, רכב אלוקים רבותים, אלפי שנאן ה‘ בם סיני בקודש“, אח“כ ממשיכים בקריאת התורה בעשרת הדברות, אותם קורא בטעם עליון. עד סיום קריאת כל העלייה כולם נשארים עומדים בדממה, בסיומה נותן החזן גם ”מי שברך“ לקהל.
את ההפטרות קראו בניגון מיוחד שלא כמו בשבת, כיום רק מעטים יודעים ניגון זה, המיוחד למועדים.
בעת החזרת התורה להיכל מזמרים את הפיוט ”הללויה הללויה, הללו את שם ה‘ ”.
