בית הכנסת, מקום התפילה והמפגש הקהילתי, היה מקום בעל משמעות חשובה מאד במרקם הדתי הייחודי של יהודי הודו. ככזה, נהגו בו כבוד מיוחד וגם למשרתי הקודש – החזנים, היה מעמד מיוחד. נעשה כאן ניסיון לרכז כמה שיותר מההנהגות שנהגו בבתי הכנסת וממנהגי השבת והחגים והוא מוגש כאן לפני הקוראים:

לחזנים בהודו היה מעמד מיוחד, היו נוהגים בהם כבוד רב, היו מתייעצים עימם בנוגע לימות החול והמועדים, בנוגע לאירועים שמחים ושאינם שמחים וגם בכלל בעניינים אישיים.
החזנים היו מורי הדרך הראשיים בעדת בני ישראל, ובכל מקרה של ביקורת על החזנים לא היו עושים זאת בבית הכנסת בזמן התפילות, אלא לאחר התפילה באמצעות ועד בית הכנסת.

בבתי הכנסת בכפרים ובערים היו חולצים נעליים טרם התפילה לפי הפסוק: ”של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא“ (פרט לבית הכנסת ”מגן חסידים“ במומבאי, כנראה בשנות ה-70).

בכל התפילות היו שומעים רק את החזן מתפלל בקול פרט ל“ברוך הוא וברוך שמו“ ו“אמן“ בהם היה הקהל עונה, תפילות שמונה עשרה, ומספר קטעים בתפילת שחרית שכן הציבור לא היו מגביהים קול יותר מן החזן אלא מכוונים לצאת ידי חובה בשמיעה וקריאה שקטה.

כשישבו בבית הכנסת לא היו נוגעים בראש ובאיברים שונים בגוף, אם נגעו היו שוטפים ידיים, לא היו יושבים רגל על רגל או בשיכול רגליים.
הקהל והחזן היו עומדים עמידה ישרה ללא תנועה כשפניהם לכיוון ירושלים.
לא היו הולכים בבית הכנסת בזמן התפילה.
גם היו מקפידים לא לדבר במשך כל התפילה מתחילה עד סוף ולא רק בשעת קריאת שמע ועמידה.

בכל הטיית הגוף לדבר קדושה – בקדושה, בקריאת שמע (”למען ירבו ימיכם.."), ב“לכה דודי“, בפיוט "המבדיל בין קודש לחול" במוצ“ש, (מימיננו מיכאל וכו‘ – תמיד היו פונים לצד ימין של המתפלל ואח“כ לצד שמאל).

בכל תפילת העמידה הנאמרת בלחש, החזן היה קורא בקול רם את המילים והמשפטים הבאים: ”ברוך“ (בתחילת ברכת אבות), ”ברוך“ (בסוף ברכת אבות), ”מוריד הטל“ או ”משיב הרוח ומוריד הגשם“. בעשרת ימי תשובה, את כל התוספות.
בראש חודש ובחול המועד: ”אלוהינו ואלוהי אבותינו יעלה ויבוא…“, ”את יום ראש חודש הזה“, ”את חג המצות/הסוכות הזה“. במועד גם: ”את יום טוב מקרא קודש הזה“. ”מודים“, בחנוכה/בפורים ”על הניסים“, ”בימי מתתיהו“/”בימי מרדכי ואסתר“.
”ברוך“ (ראשון שלאחר סיום קריאת ”מודים“), ”עשה למען שמך וגו“, ”עשה שלום וגו“.

וכיום גם אנו חייבים להמשיך כך מארבע סיבות:
1. כדי להוציא מידי חובה את אותם שאינם יודעים לקרוא, ולא יעמדו סתם בלי כוונה.
2. למנוע היסח הדעת של אותם אלה שאינם יודעים לקרוא, שלא יבואו חלילה לידי זלזול בתפילה ע“י כך שיצאו מבית הכנסת, ידברו או ישבו כשכולם עסוקים בתפילה.
3. כדי שאדם מסוים ששכח לקרוא תוספות מסוימות וישמע מפי החזן, יוכל לתקן עצמו.
4. מאחר ולא היו כוהנים בעדה נהגו לכבד בתפילה ובעליה לתורה קודם את החזן והזקנים. ברוב המקומות תפילות החזנים היו ללא כל תמורה, אך היו מקומות בהם החזן היה מקבל שכר עבור שירותו בקודש.

התפילה הייתה מסתיימת בפיוט ”אדון עולם“ בשחרית או ”יגדל“ בערבית, כשעד סיומו איש ולא קם ממקומו לא עוזב את בית הכנסת. בשום אופן לא היו קמים לפני החזן, אפילו לא כדי להחזיר סידורים, לקפל טליתות – או ללחוץ ידיים ובסיום הפיוט החזן היה קם ומברך: ”שבת שלום“, ”מועדים לשמחה“ (לא היו אומרים "חג שמח"), ”תזכו לשנים רבות“, ”שבוע טוב“, ”שלום עליכם“ (בימי החול), ורק אז היה הקהל משיב לו ונעמד, והאנשים לחצו ידיים איש לרעהו.