בית כנסת

בית הכנסת, מקום התפילה והמפגש הקהילתי, היה מקום בעל משמעות חשובה מאד במרקם הדתי הייחודי של יהודי הודו. ככזה, נהגו בו כבוד מיוחד וגם למשרתי הקודש – החזנים, היה מעמד מיוחד. נעשה כאן ניסיון לרכז כמה שיותר מההנהגות שנהגו בבתי הכנסת וממנהגי השבת והחגים והוא מוגש כאן לפני הקוראים:

לחזנים בהודו היה מעמד מיוחד, היו נוהגים בהם כבוד רב, היו מתייעצים עימם בנוגע לימות החול והמועדים, בנוגע לאירועים שמחים ושאינם שמחים וגם בכלל בעניינים אישיים.
החזנים היו מורי הדרך הראשיים בעדת בני ישראל, ובכל מקרה של ביקורת על החזנים לא היו עושים זאת בבית הכנסת בזמן התפילות, אלא לאחר התפילה באמצעות ועד בית הכנסת.
מהיכן למדנו זאת? כשה' העביר לעם ישראל וקרא את עשרת הדברות, העם פחד וביקש ממשה רבנו, שהוא ייצג את העם ויעביר את דברי ה' לעם. ספר שמות, פרשת יתרו, פס' ט"ז-י"ח: "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות… ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים".

בבתי הכנסת בכפרים ובערים היו חולצים נעליים טרם התפילה לפי ספר שמות פרק ג' פסוק ה': ”של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא“ (פרט לבית הכנסת ”מגן חסידים“ במומבאי, כנראה בשנות ה-70).

בכל התפילות היו שומעים רק את החזן מתפלל בקול פרט ל“ברוך הוא וברוך שמו“, “אמן“, עניות שבקדושה ופיוטים בהם היה הקהל עונה, תפילות שמונה עשרה, ומספר קטעים בתפילת שחרית, שכן הציבור לא היו מגביהים קול יותר מן החזן אלא מכוונים לצאת ידי חובה בשמיעה וקריאה שקטה. זה חשוב מאוד, כי החזן קובע את הלחן והקצב, ולא הקהל.
בספר הרמב"ם, קטעים נבחרים, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק שמיני, סעיף ד': "וכיצד היא תפילה בציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין". בעניין חצי הקדיש בלחן, קיצור שו"ע, מקור חיים, דיני קדיש, סעיף ב':" אין לומר קדיש עם החזן…ויש להיזהר ביחוד כשהש"ץ שר באמירת הקדיש לבל ייסחפו הקהל אחריו".

בכל תפילת העמידה הנאמרת בלחש, החזן היה קורא בקול רם את המילים והמשפטים הבאים: ”ברוך“ (בתחילת ברכת אבות), ”ברוך“ (בסוף ברכת אבות), ”מוריד הטל“ או ”משיב הרוח ומוריד הגשם“. בעשרת ימי תשובה, את כל התוספות.
בראש חודש ובחול המועד: ”אלוהינו ואלוהי אבותינו יעלה ויבוא…“, ”את יום ראש חודש הזה“, ”את חג המצות/הסוכות הזה“. במועד גם: ”את יום טוב מקרא קודש הזה“. ”מודים“, בחנוכה/בפורים ”על הניסים“, ”בימי מתתיהו“/”בימי מרדכי ואסתר“.
”ברוך“ (ראשון שלאחר סיום קריאת ”מודים“), ”עשה למען שמך וגו“, ”עשה שלום וגו“.
מנהגינו, קדושת "נקדישך ונעריצך" ו"כתר", החזן בלבד אומר בניגון המתאים, לפי הצורך (שבת חתן וכלה, בר מצוה, ברית מילה, מועדים), והקהל עונה רק "קדוש קדוש..", ברוך כבוד.." ו"ימלוך ה'.. ".
קיצור שו"ע, (הרב חיים דויד הלוי), הכנות לתפילת שמונה עשרה, סעיף כ"ט: "לא יתפלל בליבו בלבד אלא ישמיע לאזניו… לא ישמיע קולו… ואם אינו יכול לכוון בלחש מותר להגביה קולו, אבל בציבור אסור שלא יבוא להטריד הציבור".

כשישבו בבית הכנסת לא היו נוגעים בראש ובאיברים שונים בגוף, אם נגעו היו שוטפים ידיים, לא היו יושבים רגל על רגל או בשיכול רגליים.
הקהל והחזן היו עומדים עמידה ישרה ללא תנועה כשפניהם לכיוון ירושלים. קיצור שו"ע, (הרב חיים דויד הלוי), הכנות לתפילת שמונה עשרה, סעיף כ"ב: "יש הנוהגים להתנועע… ולא נכון לעשות כן, שהרי עומד לפני מלך".
לא היו הולכים בבית הכנסת בזמן התפילה.
גם היו מקפידים לא לדבר במשך כל התפילה מתחילה עד סוף ולא רק בשעת קריאת שמע ועמידה.

בכל הטיית הגוף לדבר קדושה – בקדושה, בקריאת שמע (”למען ירבו ימיכם.."), ב“לכה דודי“, בפיוט "המבדיל בין קודש לחול" במוצ“ש, (מימיננו מיכאל וכו‘ – תמיד היו פונים לצד ימין של המתפלל ואח“כ לצד שמאל).

וכיום גם אנו חייבים להמשיך כך מארבע סיבות:
1. כדי להוציא מידי חובה את אותם שאינם יודעים לקרוא, ולא יעמדו סתם בלי כוונה.
2. למנוע היסח הדעת של אותם אלה שאינם יודעים לקרוא, שלא יבואו חלילה לידי זלזול בתפילה ע“י כך שיצאו מבית הכנסת, ידברו או ישבו כשכולם עסוקים בתפילה.
3. כדי שאדם מסוים ששכח לקרוא תוספות מסוימות וישמע מפי החזן, יוכל לתקן עצמו.
4. מאחר ולא היו כוהנים בעדה נהגו לכבד בתפילה ובעליה לתורה קודם את החזן והזקנים. ברוב המקומות תפילות החזנים היו ללא כל תמורה, אך היו מקומות בהם החזן היה מקבל שכר עבור שירותו בקודש.

התפילה הייתה מסתיימת בפיוט ”אדון עולם“ בשחרית או ”יגדל“ בערבית, כשעד סיומו איש ולא קם ממקומו לא עוזב את בית הכנסת. בשום אופן לא היו קמים לפני החזן, אפילו לא כדי להחזיר סידורים, לקפל טליתות – או ללחוץ ידיים ובסיום הפיוט החזן היה קם ומברך: ”שבת שלום“, ”מועדים לשמחה“ (לא היו אומרים "חג שמח"), ”תזכו לשנים רבות“, ”שבוע טוב“, ”שלום עליכם“ (בימי החול), ורק אז היה הקהל משיב לו ונעמד, והאנשים לחצו ידיים איש לרעהו.

בכל בתי הכנסת בהודו, היו נוהגים להדליק נר תמיד, שהיה תלוי בתקרה מצד ימין לפני ההיכל משמן.
המקור מספר ויקרא, כ"ד, פס' א'-ד': "וידבר ה' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד:", "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרון מערב עד בוקר לפני ה' תמיד:".
לדברי החזן אליעזר ששונקר ז"ל, בכפרו רוודנדה (revdanda) היו מדליקים שלושה נרות, שהיו דולקים תמיד. אחד נר תמיד, שני נר תמיד לגיבוי, נר שלישי לאליהו הנביא. הנרות היו משמן בתוך כלי מיוחד (Handi).