בשבת שלאחר הפסח מתחילים לקרוא פרקי אבות אחר תפילת מוסף, כל שבת פרק אחד בשש השבתות שבין פסח לשבועות (עצרת).
במהלך ספירת העומר עד ל"ג בעומר נהגו מנהגי אבלות, לא נשאו אישה, נהגו לא להסתפר, לא להתגלח ולא לקנות בגדים ורהיטים חדשים, לא לברך ”שהחיינו“,
לא ערכו ”מלידה“ (סעודות נדר) ונמנעו מלשמוע מוזיקה שגם לא הייתה נפוצה במקומותיהם.
בתפילת ערבית אחרי קדיש ”תתקבל“, סופרים את העומר מעומד, החזן קורא ”לשם יחוד“ הארוך. בתחילה מברכים (בלחן מיוחד) וסופרים קהל המתפללים, ורק אחריהם מברך וסופר החזן, בימינו רבים נוהגים שראשית מברך וסופר החזן ואח“כ הקהל. אח“כ קוראים כולם ”הרחמן הוא יחזיר“, ”למנצח בנגינות“ (תהילים ס"ז), ”אנא בכח“, ו“ברוך שם“ וממשיכים ”שיר למעלות“ (תהילים קכ"א) וגו‘.
ליום ל"ג בעומר קראו גם בשם ה“יום של בר יוחאי“, את תפילת הערבית בליל ל"ג בעומר התחילו בשירת הפיוט ”בר יוחאי בר יוחאי“ (לרבי שמעון לביא).
מלפנים לא הדליקו מדורות, אך בעקבות השפעת שליחים ומורים מא“י יש מהצעירים שמדליקים מדורות בל"ג בעומר. יש שנהגו להדליק בביתם נרות לע“נ רבי שמעון בר יוחאי זיע“א.
יש שנהגו להעניק שמות לילדים בהתאם למועד שנולדו בו או בסמוך לו. לילידי ל"ג בעומר וכאלה שנולדו במהלך ימי ספירת העומר, העניקו אחד מהשמות- שמעון, בר יוחאי, יוחאי או עקיבא. לילדי חג השבועות העניקו את אחד השמות- פרץ, נחשון או דוד. לבנות העניקו את השמות – נעמי או רות.
יש מקומות שארגוני הנוער וביה“ס היהודיים קיימו פעילויות חינוכיות לילדי היהודים על ל"ג בעומר וחג השבועות, כפי שעשו לגבי שאר חגי ומועדי ישראל.