לצום ט‘ באב קוראים ”בירדאה-צ‘ה רוזא“, ע“ש ה“בירדאה“ שהינה סוג של קטנית, אותה היו מבשלים ברוטב ואוכלים בסיום הצום. בני העדה נוטים ליחס לקטנית זו סגולות בריאותיות. 

תהליך הכנת ה“בירדאה“ לבישול מתחיל מספר ימים לפני ט‘ באב ודורש סבלנות והתמדה. בודקים שגרגירי הקטנית לא מתולעים, מנקים, שוטפים ומשרים במים למשך כיממה. מסננים ומשהים אותם כשהם עטופים בבד, למשך כשתי יממות או יותר, מדי כמה שעות בודקים האם הגרגירים נבטו ומזליפים מים בהתאם לצורך ולמזג האוויר. מדי פעם שוטפים או משרים במים למשך רבע שעה ומחזרים שוב לתוך הבד, עד שגרגרי הקטנית ננבטות וצמחו מהם נבטים באורך כסנטימטר. אם נבטו, מסננים, שוטפים ומשרים במים כשעתיים, מסירים בזהירות את הקליפות מהגרגירים התפוחים, מבלי להפריד את הנבט שצמח מהגרגיר והם מוכנות לבישול.

בערב ט‘ באב היו עורכים סעודה מפסקת מבעוד יום כמו בערב יום הכיפורים.
את הסעודה לפני הצום אכלו ללא זימון, כשהם ישובים על גבי מחצלת או שטיח על הרצפה, כפי שיושבים האבלים. הסעודה הינה סעודת עניים ואבלים, כללה רק אורז ותבשיל אחד של רוטב עם ביצים, לא אכלו דגים  ובשר ולא שתו יין. לא אכלו מתוך צלחות, אלא מתוך עלי שיח הבננה, דבר שבה להראות את העניות, המסכנות והאבל שהיו שרויים בני ישראל אחרי חורבן ירושלים שאפילו כלי אוכל לא היו להם.

בליל ט‘ באב הדליקה האישה ללא ברכה, נר שמן אחד או יותר (בימינו נרות נשמה משעווה), לעילוי נשמות הנפטרים שבמשפחה.

לובשים בגדים לבנים והולכים לבית הכנסת, ובכניסה לבית הכנסת חולצים נעליים, על פי הכתוב: ”של נעליך מעל רגליך“. (בכפרים היו חולצים נעליים בכל פעם שנכנסו לבית הכנסת. בבית הכנסת ”מגן חסידים“ במומבאי היו חולצים רק בט‘ באב וביום הכיפורים.)
אחרי תפילת מנחה, לפני הסעודה, הכין השמש את ביהכנ“ס לתפילת ערבית: מורדים, מזיזים או מכבים את נר התמיד, מסירים או מסיטים לצד את הפרוכת ההיכל ואת כיסוי הבד של הדוכן בתיבה, מסירים את כל הכיסויים, המטפחות, הרימונים והאצבעות מעל כל ספרי התורה. מוציאים לבחוץ את ספסלי הישיבה או דוחקים אותם כמקשה אחת לאחור, במקומם נפרסות מחצלות ושטיחים, מחשיכים את ביהכנ“ס ומפזרים בו מספר שרפרפי עץ קטנים ונמוכים ועליהם מניחים נר בתוך צלוחית (שהדליקו לפני ערבית) וקערית ובה עפר וחול. יש שהניחו צלחת על שרפרף ליד התיבה, בה המתפללים מניחים תרומות כסף לביהכנ“ס.
יש שני בתי כנסת שנהגו ואף נוהגים כיום לפרוס פרוכת בד שחורה על ההיכל במקום זו שהוסרה, כך פרסו כיסוי בד שחורים על הדוכן שעל התיבה, על השרפרף הגבוה או השולחן הקטן שהניחו לחזן, לפני או בצידי ההיכל ועל הס“ת בו יקראו בשחרית. כך נהגו ב״תפארת ישראל" במומבאי וב״סוכת שלמה״ בפונה.
בתפילות ערבית ושחרית של ט‘ באב, החזן לא התפלל מעל התיבה, אלא השמש הניח למענו לפני ההיכל או בצידו הימיני מעין שרפרף גבוה או שולחן, אך חזק ויציב שכן עליו יניחו את ס“ת ויקראו בו בשחרית, עליו הניחו נר דולק וקערית ובה עפר וחול.
יש נהגו לשנות את מקום תפילתם בביהכנ“ס, כולם יושבים שפופים על גבי המחצלת על הרצפה ומתפללים לאורם הדל של הנרות.

החזן מתחיל את תפילת הערבית בקריאת ”על נהרות בבל“, בניגון נוגה, יש הנוהגים להמשיך ב“האזינו השמים ואדברה“ וגו‘. אחרי העמידה קורא החזן את הקינה ”למי אבכה“, קוראים את מגילת איכה וקינות נוספות, המתפללים משתתפים בקריאתם, בלחנים עתיקים בקול שבר, לב מר ועין בוכיה, כך גם בשחרית.
נוהגים למרוח מעט אפר ועפר על מצחם ומקום הנחת התפילין כשקוראים  ”… זקני בת ציון העלו עפר על ראשם“ וגו‘ (איכה ב‘, י‘) וקמצוץ ממנו היו מניחים בפיהם על לשונם כשקוראים ”יתן בעפר פיהו“ וגו‘ (שם ג‘, כט‘). יש נהגו שהשמש או אחר עובר בין המתפללים ובידו צלחת עם עפר וחול, כל אחד לוקח מעט ומורח על מצחו ונותן בפיו.
לקראת סיום ערבית החזן אומר קדיש ”דהוא עתיד לחדתא עלמא“, מכבה את הנר, יש שנהגו להניח כאן החזן והמתפללים מעט אפר על ראשם ומונה החזן את השנים לחורבן בית מקדשנו וגו‘, יש הנוהגים לא לכבות את הנר.
עפ“י המנהג לא אומרים ”עלינו לשבח“, כך גם בסיום תפילת שחרית.
בסיום תפילת ערבית לא מברכים לשלום, לא לוחצים ידיים ולא ניגשים לנשק את ההיכל, כל אחד הולך בשקט לביתו, כך גם אחרי תפילת שחרית.

נוהגים להזכיר נשמות בליל ט‘ באב, לעשות ”השכבות“ בבהכנ“ס אצל החזן, בד“כ נוהגים כך בשחרית או במנחה. בני הקהילה מוסרים לגבאי לפני ט‘ באב, רשימת שמות הנפטרים וסכום כסף לצידה, כפי שנקבע, תרומה לביהכנ“ס בעבור ההשכבות, הגבאים היו עורכים שתי רשימות נפטרים אחת של גברים והשנייה של גברים, אותה מסרו או הקריאו לחזן בעת הזכרת הנשמות.

ביום ט‘ באב השתדלו לא לעבוד, לקחו יום חופשה על חשבונם.

בשחרית כשבאו לבית הכנסת בבוקר היו חולצים נעליהם ויושבים על המחצלות ללא טלית ותפילין, ומתפללים שחרית של ט‘ באב.
במקום שירת הים ”אז ישיר“ קוראים ”האזינו השמים“, בחזרת הש“צ אומר ”נקדש את שמך“, במקום ”נקדישך“, אומר ”עננו“, לא אומר ”שים שלום“ ו“אלוקי נצור“ אלא מדלג ל“עושה שלום“, אומרים קינות ”וארץ שפל“ וגו‘.
נשים לא אומרות בבוקר ”שעשה לי כל צרכי“.
לא מוכרים את המצוות למתפללים, בדר“כ החזן פותח את ההיכל, מקונן ”על היכלי אבכה“ וגו‘. מוציא ומוליך את הס“ת. נהוג החזן משעין את ס“ת בעת הולכתו על כתף שמאל, במקום על כתף ימין. עולים לתורה ב‘ מזקני הקהילה שמתענים, החזן עולה שלישי וקורא את ההפטרה. היו מעלים לתורה אנשים ע“י רמז או הצבעה ולא בקריאת שמם בקול (העולים היו יכולים בתום העלייה לעשות השכבה לקרוביהם). נהוג שהעולים לתורה אומרים לפני הברכות ”ברוך דיין האמת“ במקום ”ה‘ עימכם“. קרוביהם לא נוהגים לעמוד לכבודם. לא היו מברכים את העולים בתום העלייה, ככלל היו מעלים אנשים מבוגרים לתורה.
אחרי קריאת ההפטרה והברכות אחריה, קורא ”יהי חסדך“, ”אשרי“, ”ובא לציון“ יש המתחילים ב“ואתה קדוש“, לא אומרים ”ואני זאת בריתי“. אומר קדיש ”תתקבל“ ויש אומרים ”יהא שלמא“, מוריד את הכיסוי השחור מס“ת, מחזיר הס“ת להיכל מניח עליו את הרימונים, הכיסוי הרגיל והאצבע (יש העושים כך לפני מנחה). אומרים ”על נהרות בבל“ וגו‘, וסוגר את ההיכל. החזן קורא מגילת איכה, המתפללים משתתפים בקריאתה, אחריה יש הנוהגים לקרוא פרקים א‘, ב‘ ואחרון של ספר איוב וגו‘.
גם בסיום שחרית לא אמרו ”עלינו לשבח“, לא לחצו ידיים ולא אמרו כלום זה לזה. ואחר התפילה חזרו הביתה, ולא הלכו לבתי עלמין וכד‘.

המנהג לעלות לבתי החיים בט‘ באב, לא היה נפוץ בהודו, ככלל בני העדה לא נהגו כך.
(אך מנהג קדום היה שנשים בשנת אלמנותן הראשונה הלכו לבית העלמין עם סוכר וסבג‘ה. השמש היה מראה להן את מקום הקבר והן היו מסמנות את תחומיו עם סוכר ומניחות סבג‘ה על הקבר. יום זה היה היום היחיד בו נשים הלכו לבתי עלמין, ולא כנהוג בימינו. השמש היה שוטף את הקברים.)

אחרי חצות היום, יש נהגו לשחוט עוף ולהכשירו אך לא התקינו מבשרו אלא למחרת. הנשים החלו את הכנות והבישול האוכל לסיום הצום.

לקראת תפילת מנחה, מחזירים את ביהכנ“ס לקדמותו, השמש מדליק את נר התמיד ומחזיר אותו למקומו אם הורד או הוזז, מניח את הרימונים, הכיסויים, המטפחות והאצבעות על כל ספרי התורה שבהיכל. מפנים את כל השטיחים, המחצלות, השרפרפים עם קעריות העפר וחול ומחזירים את הספסלים למקומם. מסירים את הפרוכת השחורה והכיסוי השחור שעל הדוכן בתיבה, מחזירים את הפרוכת והכיסוי הקודמים.
בתפילת מנחה, כל אחד יושב במקומו הרגיל בביהכנ“ס, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה, החזן מתפלל מעל התיבה, מתחילים ”למנצח על הגיתית“, יש המתחילים ב“פתח אליהו“.
לא מוכרים את המצוות, בעת הולכת ס“ת אומר ”גדלו לה‘ אתי“, לא נהוג לומר ”ישמחו השמים“ אלא מתחיל ב“על הכל יתגדל“. מגביהים את הס“ת ומראים את הכתב לארבעת הכיוונים. אותם שני זקנים שעלו לתורה בשחרית עולים גם במנחה והחזן עולה שלישי וגם קורא את ההפטרה. העולים לתורה אומרים לפני הברכות ”ה‘ ימכם“, כפי שאומרים בכל עת שעולים לתורה.
אחרי חזרת הש“צ, קוראים קטעי ופסוקי נחמה ”נחמו נחמו עמי“, אומרים ”עלינו לשבח“.

מיד בסיום מנחה מתפללים ערבית, לאחריה מברכים ברכת הלבנה, בסיום מברכים איש את רעהו בברכת ”תזכו לשנים רבות“.
לא עושים הבדלה לא בבית הכנסת ולא בבית. אם ט‘ באב חל ביום ראשון מבדילים בבית על היין בלבד. יש הנוהגים להזכיר נשמות קרובי משפחה, מעומד, לפני הסעודה שלאחר התענית.

המשפחה יושבת על כסאות סביב השולחן, לפני סעודת סיום הצום מברכים את הברכות: ”עצי בשמים“ על ציפורן או הדס, ”פרי העץ“ על תמר או תפוח וכד‘, ו“פרי האדמה“ על הקטנית שנקראת ”בירדאה“, שהייתה שרויה במים, מקולפת ולא מבושלת, ממנה אוכלים גרגיר או שניים, טעמה טעם מר, אם לא אכלו ממנה במשך השנה מברכים ”שהחיינו“. יש הנוהגים ראשית כל לברך עליה ”פרי האדמה“, לאכול ממנה ובכך לשבור את הצום, הקטנית טרייה ורכה אך לא מבושלת, אוכלים ממנה בדרך זו עפ“י המנהג באופן סמלי בלבד.
אח“כ אוכלים תבשיל ”בירדאה“ כשהפעם אותה הקטנית מבושלת ברוטב ומתובלנת. בסעודה אוכלים גם סוג של מאפה מטוגן בשמן הנקרא ”צאפאטי“ (במארטי) או ”פורי“ (בהינדי), ברכתו ”מזונות“, אוכלים גם אורז ודגים, יש השותים משקה שיכר, אין בסעודה זו בשר ויין.
במוצאי ט' באב היו מגיעים ראשי משפחות כדי שהשוחט ישחט להם תרנגול כדי לאוכלו בצאת הצום. היה משתרך תור ארוך (דבר זה היה נהוג במומבאי).

מסורת עתיקה העוברת מדור לדור בעדה, מספרת שאחרי חורבן בית ראשון, אבותיהם ואמותיהם הקדומים של עדת בנ“י, הגיעו לגלות בארץ הודו, אחרי שספינתם נטרפה בים בסמוך לחופי הודו. הניצולים ששרדו והגיעו לחוף, אכלו את ה“בירדאה“, זהו המאכל הראשון והיחיד שמצאו בשדות בסמוך לחוף, קטנית זו נתנה להם חיות. על כן, שמו אותו להם לאות וסימן, מאז ועד היום היא מסמלת עבורם את חורבן בית המקדש, הגלות המרה ארוכת השנים, הסבל והעניות של עם ישראל. מאידך, הקטנית מסמלת עבורם את הצמיחה מחדש, החיות והישרדותו של עם ישראל, אחרי כל התלאות. יש האומרים שאחרי החורבן, לא היה לניצולים בא“י מה לאכול, והרעב כבד, הם מצאו בשדות את הקטנית הזו, אותה אכלו והיא נתנה להם חיות. כנגד כל אלה, אוכלים בדרך סמלית מיד אחרי התענית, מספר גרגירים כשהם טריים ולא עשויים וטעמם המר, מזכיר את טעם הגלות והחורבן. גרגירי הקטנית, דומים דמיון רב לדמעות, כנגד הדמעות שמזיל עם ישראל על החורבן, ומתוך הגרגירים, צומחים ועולים נבטים רעננים המסמלים את התחדשות, הגאולה הקרבה ונצח ישראל.