מלפנים ציינה עדת בני ישראל בט"ו בשבט רק את החג לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, חג הייחודי רק לה. החג נקרא במארטי ”אליהו הנביאצ‘אה אורוס“ שפירושו חג אליהו הנביא או יום אליהו הנביא, למילה ”אורוס“ מספר משמעויות והם: חג, מועד, יריד, כינוס, מפגש שנתי המוני דתי, קהילתי או תרבותי וכד‘.
בתקופה מאוחרת יותר החלו בעדת בני ישראל לציין ולחוג בט"ו בשבט גם את ראש השנה לאילנות שנקרא בשפה המארטי ”וונס פטיצ‘ה וורשה פארתי פהדאה“ שפירושו ראש השנה לאילנות לכל ירק וצומח, או בשם הנוסף והקצר יותר ”וונס פטיצ‘ה דיווס“ שפירושו יום הירק והצומח.
בעדת בני ישראל השכילו לשלב יחדיו את החג הייחודי שקיים בעדה לכבוד אליהו הנביא ואת ראש השנה לאילנות לחג אחד שנחוג ומצויין יחד באותו היום.
לפי המסורת שבידי העדה, מסורת העוברת מדור לדור עד היום הזה, המספרת על אליהו הנביא שעלה בסערת אש השמיימה אחרי שהתגלה לבני ישראל בט"ו בשבט.
דבר המעשה התרחש באתר ההיסטורי שבכפר חאנדאלה הממוקם דרומית לעיר מומבאי. במקום ישנו סלע ענקי ובו מצביעים על טביעות רגלי הסוסים וסימנים שיצרו גלגלי מרכבתו של אליהו הנביא.
לציון יום ההתגלות, נהגו בני ישראל לעלות בהמוניהם בט"ו בשבט לאתר בכפר חאנדאלה, שם ערכו תפילות וסעודות, הנקראות סדרי אליהו הנביא או סדרי ברכת אליהו הנביא או פשוט ”אליהו הנביא“, במארטי קראו לסדר בשם ”מלידה“ ע“ש המאכל הממותק שהוכן במיוחד לסדר. רוב המגיעים לאתר היו בעיקר בעלי נדרים ובני משפחותיהם המורחבת, אך גם רבים אחרים מבני ישראל שנטלו חלק והשתתפו ובזה חלקו כבוד לאליהו הנביא.
אתר היסטורי נוסף ששימש לעלייה לבני ישראל ולאו דווקא בט"ו בשבט, נמצא בכפר נאונגאון הממוקם בקרבת הים הערבי, דרומית לעיר מומבאי.
שם לפי מסורת העדה הציל אליהו הנביא והפיח חיים באבותיהם הקדומים של עדת בני ישראל שנסחפו לחוף, אחרי שספינתם נטרפה בים. שם, בסמוך לחוף הכפר נאונגאון, מצביעים על סלע ובו לדבריהם סימני טביעות כפות רגלי אליהו הנביא.
בעקבות מסורות עתיקות אלו והאמונה העמוקה והתמימה, בקרב עדת בני ישראל שאליהו הנביא מציל, שומר ומשגיח מאת הקב“ה על בני ישראל, לכל אורך שנות הגלות הארוכות על אדמת הודו, הפכה את דמותו של אליהו הנביא לנערצת ונכבדת מאוד בעיני בני ישראל.
הדבר בא לידי ביטוי שבכל אירוע הזכירו את שמו וביקשו את עזרתו מעם השם ושיהיה מליץ טוב בעדם לפני הקב“ה.
רבים אחרים היו עורכים, כך גם בימינו, את סדרי אליהו הנביא בטו‘ בשבט, בבתים בחיק המשפחה המצומצמת או המורחבת או באולם בית הכנסת, מעין סעודת נדרים המונית. בערב זה רשאי כל אדם בשמו או בשם משפחתו להביא את צלחת ה“מלידה“ האישית או המשפחתית שלו או לקנות במכירה למרבה המחיר צלחת, מתוך מספר צלחות שבית הכנסת מקצה לכך.
כיום רבים מבני ישראל קוראים ולומדים סביב שולחן הט"ו בשבט, גם מתוך מגוון הספרים, החוברות והתקצירים שראו אור בישראל לסדר ט"ו בשבט, המבוססים בעיקרם על הספר ”פרי עץ הדר“, מדפוס ליוורנו. קוראים קטעים מהתנ“ך, מהמשנה ומהזוהר ולומדים הלכות השייכות לט"ו בשבט בענייני ערלה, תרומות ומעשרות וכד‘, ומי מאריך בהם ומי מקצר.
עדת בני ישראל נוהגים ביום ט"ו בשבט כמעין יום טוב- על כן לא אומרים בו וידוי ונפילת אפים אף לא במנחה שלפניו, של י"ד בשבט. לא מספידים בו, לא עושים הקפות למת ולא אומרים ”צידוק הדין“, אלא קוראים מתוך מס‘ אבות את המשניות ”עקיבא בן מהללאל אומר (ג‘, א‘) ו“הוא היה אומר הילודים למות“ (ד‘, כ"ט). אף לא מזכירים בו נשמות (השכבות), למעט בימי השבעה, ביום השלושים וביום השנה. נוהגים שלא להתענות בו, לא תענית שובבי“ם, לא תענית יחד ולא קובעים בו תענית ציבור.
תלמידי ביה“ס היהודים, כמו ביה“ס ע“ש אלי כדורי במומבאי, נהגו לצאת ביום ט"ו בשבט לטיולים בחיק הטבע בליווי המורים וההורים ונטעו עצים ושרו שירי ט"ו בשבט, כפי שלימדו אותם שליחי מדינת ישראל. הווי זהגבר בעיקר לאחר קום המדינה.
גם כיום בא“י שומרים בעדת בני ישראל על מסורת המיוחדת בט"ו בשבט.
ישנם שעולים למערת אליהו הנביא שעל הכרמל בחיפה ושם עורכים סדרי אליהו הנביא.רבים אחרים מגיעים לאתר קדוש זה, לכל אורך השנה ולאו דווקא בט"ו בשבט.
רבים עורכים את הסדרים בביתם בחיק משפחתם ועל שולחנם עולים מגוון פירות מכל טוב הארץ.
יש מבני העדה השולחים לקראת ט"ו בשבט לקרוביהם שבמדינת הודו אריזות שי של מיני פירות יבשים מארץ ישראל.
סדרי אליהו הנביא (מלידה) והסעודה, התקיימו גם לכל אורך השנה ולא רק בט"ו בשבט, סדרים אלו ליוו את כל טקסי המעבר והאירועים החשובים בחיי המשפחה והקהילה, כמו לידה, ברית מילה, בר-מצוה, חתונה, חנוכת בית, הבעת משאלה, הודיה, נדרים, חנוכת בית כנסת או מוסד אחר בקהילה או לציון יום שנה להיווסדו וכד‘. את הסדר ערכו ברוב עם, בנוכחות מניין גברים לפחות, גם נשים וילדים נטלו חלק בסעודה.
לקראת ליל ט"ו בשבט דואג ראש המשפחה מבעוד יום לקנות בשווקים ובחנויות מגוון פירות הנפוצים ופחות נפוצים, בעיקר משבעת המינים שארץ ישראל השתבחה בהם.
את סדר אליהו הנביא בליל ט"ו בשבט, ערכו באופן המקובל והידוע לבני עדת בני ישראל מימים ימימה, לקחו חמישה, שבעה, תשעה, אחד עשר ואף למעלה מזה מיני פירות שונים, תמיד הקפידו לקחת מיני פירות במספרים אי-זוגיים, בעיקר פירות מובחרים וטריים.
את הפירות הניחו על צלחת או קערה גדולה, במרכזה מניחים מאכל, תקרובת מתוקה שנקראת ”מלידה“, כפי שנקרא גם הסדר עצמו, מאכל ממותק זה עשוי מאורז מבושל ומיובש (פווה) או סולת, בתוספת סוכר, שבבי שקדים ופיסטוקים, קוקוס מגורר, צימוקים והל.
על מאכל זה או בצידו הניחו מין מסוים של בשמים כמו הדס, ציפורן או ורדים.
יש הנוהגים בא“י במקום מאכל ה“מלידה“ הממותק להניח בט"ו בשבט בלבד שפע של מיני פירות יבשים.
חוויה גדולה הייתה לילדים, שכן לא בכל יום נהנו משפע עצום של פירות ואגוזים שונים וממאכל ה“מלידה“ הממותק האהוב על כולם, בליל ט"ו בשבט הייתה להם שמחה גדולה.
אחרי תפילת ערבית באים לבית, לוחצים ידיים ומברכים ”שלום עליכם“ והשולחן נאה ערוך במפה לבנה ממתין לסדר. נוטלים ידיים ויושבים סביב לשולחן ובעל/ת הבית או בן משפחה אחר מניח את צלחת ה“מלידה“ במרכז השולחן ואומר/ת ”בשם ה‘ ”, ויש המוסיפים ואומרים ”נעשה ונצליח“.
היות וצלחת אחת תהיה גדולה ככול שתהיה, אינה יכולה להכיל את כל מגוון הגדול של הפירות, מניחים על השולחן צלחות נוספות ובהם פירות שונים, סוגי אגוזים ומיני מתיקה.
כשכולם יושבים סביב השולחן, ראש המשפחה האב או הסב היושב בראשונה, מתחיל ואומר את משפט הפתיחה ”בסימן טוב ובמזל טוב, אליהו הנביא זכור לטוב“, בנוסח זה או בנוסח שונה במעט, במוצאי שבת נוהגים לומר ”זכור טוב שבוע טוב ויהיה בסימן טוב“ וכד‘, ומיד מתחיל לזמר את הפיוט ”אליהו הנביא… במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד“ (עפ“י סדר א‘-ב‘), כולם חוזרים על פזמון זה וממשיכים יחדיו לזמר עד סוף הפיוט, אחריו ממשיכים לשורר את לקט פסוקי הברכות מהתורה ”ויתן לך האלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש…“, ”המלאך הגואל אותי מכל רע…“ ג‘ פעמים, ואומרים ”שיר למעלות“ (תהילים קכ"א).
הפיוט ולקט פסוקי הברכות מוכר לרבים ונוהגים לאומרם בכל מוצאי שבת, בעת ההבדלה, רבים מבני ישראל יודעים אותם בע“פ כולל הנשים והילדים.
עפ“י מנהג בני ישראל, נוהגים לברך ולאכול בסדר הבא: ראשית מחלקים ומברכים על הבשמים ואח“כ על ”פרי העץ“, על ”פרי האדמה“, וברכת ”שהכל“ על ה“מלידה“. מברכים בהתאם ”שהחיינו“ על מיני פירות חדשים, יש המברכים על כל מין וסוג פרי חדש ”שהחיינו“ בנפרד וכך המנהג, ויש הנוהגים לברך ”שהחיינו“, ברכה אחת ולכוון ולפטור את כל מיני הפירות החדשים המונחים לפניו על שולחן הסדר.
נוהגים להגיש גם מיני מזונות, מיני מתיקה וטוגנים שונים.
יש הנוהגים גם בט"ו בשבט, לנטול ידיים ולברך ”המוציא“ ולסעוד, ואחרי ברכת המזון לברך על הגפן.
במהלך הסעודה או לקראת סיומה נוהגים גם לשורר פיוטים נוספים כמו ”שיר חדש“ ו“יושיע ציון“, יש הנוהגים גם לשורר פיוטי ”אליהו הנביא“ נוספים הידועים ממוצאי שבת כמו: ”חדש ששוני“ ו“אגיל ואשמח“ וכד‘, מלפנים נהגו גם לשורר שירים בשפה המרטי שעניינם אליהו הנביא.
לפני ברכת המזון משוררים את הפיוט ”צור משלו אכלנו“.
שעפ“י מנהג עדת בני ישראל הקדום, מתענים ביום חופתם, לפחות עד חצות היום, אך אם יום חופתם חל בט"ו בשבט לא מתענים כלל.
לא אומרים בו ”צדקתך“ במנחה.
נוהגים לערוך את סעודת סדר ט"ו בשבט במוצאי שבת בהידור רב בשירה ובזמרה, אחרי ההבדלה, המשמשת כסעודה רביעית.
יש הנוהגים לערוך את סדר ט"ו בשבט מיד אחרי הקידוש של ליל שבת, לאחריו מברכים ברכת ”מעין שלוש“, אחרי פרק זמן קצר, נוטלים ידיים ומברכים ”המוציא“ וסועדים.
עפ“י המנהג הקדום של עדת בני ישראל, רבים נוהגים כך גם בימינו, שתמיד אחרי כל קידוש בשבת מברכים ואוכלים פרי ”העץ“, ”אדמה“ ו“שהחיינו“ על מין חדש אם ישנו, כך מדי שבת בשבתו, כל זאת לכבוד השבת וכדי להרבות בברכות.
לעומתם יש הנוהגים לערוך את הסדר אחרי סעודת השבת לפני ברכת המזון.
אלה וגם אלה מברכים על הפירות וכו‘, קוראים ולומדים מתוך הספר ”פרי עץ הדר“ או דומיו, אך בשום פנים ואופן לא משוררים את הפיוט ”אליהו הנביא…במהרה יבוא…“ או כל פיוט אחר שעניינו אליהו הנביא ולא קוראים את לקט פסוקי ברכות כפי שצויינו לעיל, את כל אלה משוררים אך ורק במוצאי שבת.
בשלוש השבתות המיוחדות (”שבת שירה“- פר‘ בשלח, ”שבת אנוכי“- פר‘ יתרו ו“שבת שקלים“- פר‘ משפטים) נהגו מלפנים לשורר מגוון שירות ופיוטים בתוך תפילות השבת, בשחרית היו משוררים פיוט לפני ”נשמת“ ופיוט לפני חצי קדיש ”יוצר“, משוררים שירות בהוצאת ובהכנסת ספר תורה, ופיוט נוסף לפני קדיש בתרא (הקדיש האחרון) שלפני ”ברכו“ בתפילות ערבית ומוסף. בימינו חדלו מהם, עד כי רק אחדים יחדי סגולה עדיין זוכרים את לחניהם, למעט הפיוטים לפני העליות לתורה כפי שציינתי לעיל והשירות הנאמרות בהוצאת ובהכנסת ספר תורה.
חלה בתקופת ט"ו בשבט, יש שחל ט"ו בשבט בשבת זו או בימי החול בסמוך לשבת.
בתפילת השחרית, אחרי שירת הים ממשיכים לקרוא בניגון ובטעמים את פר‘ ”ותיקח מרים הנביאה“.
לפני קריאת העולה הרביעי לקרוא בספר תורה, עליה בה קוראים את פר‘ שירת הים, משוררים החזן והקהל את הפיוט ”שיר חדש אשיר בשם אל, אקדיש בעדת אריאל, אז ישיר משה ישראל…“, סימן- שמואל, מחברו ר‘ שמואל בן דוד קשטיאל. עליה זו חביבה ביותר על קהל המתפללים, הן בגלל פרשת שירת הים שבה והן בגלל הפיוט שמשוררים לפני קריאתה, על כן היא נמכרת לקהל והזוכה מתכבד ועולה.
בתפילת השחרית, לפני קריאת העולה השישי לקרוא בספר תורה, עליה בה קוראים את פר‘ עשרת הדיברות, משוררים את הפיוט ”יום יום אודה, לאל אשר בחר בנו….עשרת דיברות קדשו השמענו…“ (סימן- יצחק), אח“כ מוזמן העולה בכבוד לספר תורה, מברך וקורא בתורה עד שמגיעים לפר‘ עשרת הדיברות למילים ”אנוכי ה‘ אלוהיך“, כאן נעצר בעל הקורא ולא ממשיך. אז עפ“י המנהג כל המתפללים נעמדים והחזן, הסומך או בעל הקריאה קורא את הנוסח הבא בארמית: ”אציתו ושמעו עממיא ית עשר פתגמיא, דיהב ה‘ לנא על ידוהי דמשה נביאנא, באימה, ביראה, במורא, בפחד, ברעדה, בגעש, ברעש, ברתת ובחלחלה, רכב אלוהים ריבותים אלפי שינאן ה‘ בם סיני בקודש“, ומיד ממשיך בעל הקורא בקריאת פר‘ עשרת הדיברות, בטעם עליון. כולם נשארים לעמוד ומקשיבים, שקט מוחלט שורר בבית הכנסת, עד סוף קריאת העלייה. אחרי שהעולה מברך, מברך אותו החזן ונותן ”מי שברך“ גם לקהל. עליה זו חביבה ביותר על קהל המתפללים, על כן היא נמכרת למרבה במחיר והזוכה עולה.