מנהגי השבת

תוכן עניינים

ההכנות לשבת

בני הקהילה היו מכינים מיץ גפן לשבת מצימוקים, כי לא היו ענבים בנמצא.
היו מכינים גם ”בהקרי“ – מעין פיתות מקמח מלא – לברכת ”המוציא“.

עקרת הבית הדליקה נרות שבת בשמן שומשום במנורה שהייתה תלויה על קיר (בדרך כלל בחדר האורחים שבבית), הייתה מדליקה ומברכת ולא מכסה עיניה, ובחגים מוסיפה ברכת ”שהחיינו“. אורחות ובנות הבית היו יוצאות ידי חובה בהדלקת אם הבית.

תפילת ערבית בליל שבת

תפילת ליל שבת נפתחת ב'לכו נרננה‘, לסיום קורא את ’במה מדליקין‘, ו‘אמר רבי אלעזר‘ ואחר כך קדיש רבנן. ביום טוב, חול המועד, חנוכה ובבית האבל לא נהגו לומר ’במה מדליקין‘.
לא נהגו לומר את שיר השירים לפני.

המתפללים עומדים ושרים את ’מזמור לדוד‘ כשהחזן מתחיל קודם. ואחר כך ממשיך החזן בתפילת ’אנא בכוח‘ ומתחיל את 'לכה דודי' במנגינה פשוטה או במנגינת שירי שבת, כשהקהל חוזר אחריו וממשיך כך עד הסוף (בשבת חתן שרים בלחן: ”יונתי זיו“, ובשבת בר-מצווה בלחן: ”מה נאוו עלי“, בשבת אבי הבן שרים בלחן ”ברוכים אתם“ או ”יהי שלום“, ובשבת שלפני אחד משלושת
הרגלים, פורים, ראש השנה, או יום הכיפורים- בלחן המתאים).

לאחר מכן ממשיכים במזמור ’מזמור שיר ליום השבת‘ – כאשר החזן מתחיל והקהל מצטרף אליו. כשסיימו היו מתיישבים, והחזן המשיך ב‘ימלוך ה‘ (בשבת אבי הבן
באם נמצא אבי הבן- שרים ”יהי שלום“, פזמון ובית אחד), ואחריו חצי קדיש עם לחן המתאים לשבת או חג, כשהקהל עומד.

ערב שבת בבית

בעת שחוזרים מבית הכנסת אומרים בכניסה לבית בקול "שבת שלום", לוחצים ידיים ומתיישבים מסביב לשולחן.
השולחן היה ערוך עם מפה יפה ונקייה, כוס ויין לקידוש, צלחת עם פירות העץ והאדמה וצלחת ”המוציא“ מכוסה.

שרים את פיוט ’יגדל אלוהים חי‘ בישיבה, (יש שנהגו לפתוח דלת הכניסה עד סוף הקידוש) ונעמדים לאמירת ”שלום עליכם“- כל בית שלוש פעמים (ללא ”בשבתכם לשלום“).
הקידוש נאמר על ידי בעל הבית או אחד מהיושבים. המקדש שותה ראשון ואח“כ הגברים מיין הקידוש לפי סדר גילם, ולאחר מכן הנשים לפי סדר גילן.
אחר הקידוש מברכים על פרי העץ, האדמה ושהכל (אוכלת יותר בשוער כזית ולא מברכים ברכה אחרונה), נוטלים ידיים ואומרים יחד ”מזמור לדוד“, בעל הבית מברך ”המוציא“ ובוצע חתיכה לעצמו, אוכל ומותיר מעט בצלחת הלחם, כשאחר כך בוצע לכולם ומניח לפני כל אחד.

לקראת ברכת המזון היה מגלה את צלחת ‘המוציא‘, ושרים את פיוט ”צור משלו אכלנו“. בעל הבית קורא בקול ובני הבית עוקבים ועונים ”ברוך הוא וברוך שמו“ ו“אמן“ מתוך סידור, בסיומה נוהגים לטעום מעט מהמלח ואחר כך לכסות את צלחת הלחם. אומרים זה לזה ”שבת שלום“ ולוחצים ידיים.
(בשמחות – בר מצווה, שבת חתן וברית, ולהבדיל – בימי שנה – היו עושים את הקידוש ואחריו ברכה אחרונה).

תפילת שחרית של שבת

את ברכות השחר אומרים בבית, כשהתפילה בבית הכנסת נפתחת על ידי החזן ב"הודו לה‘ קראו בשמו".

מ"רננו צדיקים" היו מזמורי התהילים נאמרים מפי נערים או מבוגרים שהיו עולים לבימה וכל אחד קרא פרק, עד "ויושע ה‘ את ישראל מיד מצרים". משם ועד סוף שירת הים היו נאמרים כל שני פסוקים על ידי מישהו אחר, כאשר האחרון מבין הקוראים קורא שלושה פסוקים.

מ“נשמת כל חי“ ועד לסיום תפילת השחרית– התפילה נאמרת ע“י החזן בלבד, כאשר הקהל אומר בקול את הקטעים ”ומעולם ועד עולם אתה אל“, ”אלא אתה“, ”וה‘ אלוהים לא ינום ולא ישן“, ”ולך לבדך אנחנו מודים“, ”ועינינו מאירות כשמש וכירח“, ”ורגלינו קלות כאיילות“, ”עמנו ועם אבותינו“, ”ומחולאים רעים ורבים דיליתנו“, ”ורוח ונשמה שנפחת באפינו“, ”ולשון אשר שמת בפינו“, ”וכל קומה לפניך תשתחוה“, ”ה‘ מי כמוך“, והחזן חוזר אחריהם.
”מציל עני“ נאמר ע“י החזן בלחן והקהל מצטרף אליו. אחר כך הקהל אומר יחד את המילה ”ובכן“, ואת הסיום- ברכת ”ברוך אתה.. מלך אל חי העולמים, אמן“, והחזן חוזר אחר הקהל על הברכה.
כאמור, החזן ממשיך לבדו עד לסוף תפילת שמונה עשרה. בחזרת התפילה, הקדושה וברכת הכוהנים נאמרות ע“י החזן, ובקדושה הקהל עונה ”קדוש קדוש קדוש ה‘ צבאות מלא כל הארץ כבודו“, ”ברוך כבוד ה‘ ממקומו“, ”ימלוך ה‘ לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה“, והחזן חוזר אחריהם. בברכת הכוהנים – אם אין כוהנים הקהל אומר לאחר כל פסוק שקורא החזן ”כן יהי רצון“, האבות מכסים ראשי ילדיהם בטלית, ואם יש כוהן אומר ”ברוך הוא וברך שמו“ ו”אמן“ בסוף כל פסוק.

אחר חזרת התפילה- קדיש תתקבל ורק אח“כ יושבים, למכירת המצוות.

הוצאת ספר תורה

החזן עומד ומתחיל ”אתה הראית לדעת“, הקהל נעמד וממשיך איתו. במשפט ”בעבור דוד עבדך“ הנאמר פעמיים, פותחים את ההיכל והקהל קד קידה ומרכין את ראשו. הזוכים בהחזקת ספרי התורה מוציאים אותם מן הארון ואוחזים בהם. ואז קורא החזן ”בריך שמיה“, מברך את הזוכים בפתיחת ההיכל, מחזיקי התורה, מברך את חיילי צה“ל ואת אלה שקראו בתפילה קודם ”רננו צדיקים“.

כשאומר החזן ”גדלו לה‘ איתי“, מוליכים את ספר התורה מצד ימין של ההיכל כשהספר הראשון מוביל ואחריו הספר השני.
בהגבהת ספר התורה, האדם המורה עם ה“אצבע“ על הפסוק הראשון של אותה פרשה מצביע, וכל הקהל מורה באצבעו ואומר ”ה‘ אמת, משה אמת, תורת אמת, ברוך הבא בשם ה‘, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב“. ארבע פעמים, אחד לכל רוחות השמיים, מתחיל בכיוון ההיכל (מזרח), ופונה בכל פעם לימינו (ממזרח לדרום, מערב וצפון).

תפילת מוסף והסעודה

מתפללים תפילת עמידה כשבחזרה הקהל עונים ”ברוך הוא וברוך שמו“ ו“אמן“. בקדושה ובברכת הכהנים – כמבואר בתפילת שחרית.
אחר חזרת החזן, יושבים המתפללים, ולבסוף נאמר הפיוט ”אדון עולם“ – החזן מתחיל והקהל מצטרף – עד לסופו.
החזן אומר ”שבת שלום“ נעמד, וכך הקהל, ולוחצים ידיים איש לרעהו, תוך שבדרכם עוברים דרך החזן וההיכל.

כשמגיעים לבית עורכים קידוש בישיבה, כל בני הבית אומרים ”אדון עולם“, ובעל הבית או אחד מהסועדים ממשיך באמירת ”חי ה‘“, ”מזמור לדוד“, ”אל נערץ“, ”כל הנשמה“, ו“ושמרו“, ועד סוף הקידוש.
המקדש שותה קודם מן כוס הקידוש ומעביר לגברים לפי סדר הגיל, ואחר כך הנשים בסדר גילן.
אחר כך מברכים על פרי העץ, האדמה וברכת שהכל. אוכלים כשיעור כזית ולא צריכים ברכה אחרונה אחר כך נוטלים ידיים ומברכים על הלחם – כבערב.

סעודה שלישית

אחרי תפילת המנחה, החזן או מי מהקהל אומר דבר תורה, בארץ החלו לערוך סעודה שלישית המתחילה כמופיע בסידור ליוורנו- קידוש, העץ, האדמה, שהכל ומזונות.
לא היו עורכים סעודות מלאות עם ברכת המוציא וכו‘.
החזן או מי מהקהל אומר דבר תורה .

מוצאי שבת

לפני תפילת הערבית של מוצאי שבת, החזן והקהל שרים בניגון ”לדוד ברוך“, ”למנצח בנגינות“, ”למנצח על הגיתית“, ”הושיעה את עמך“, ”שיר המעלות הנה ברכו“- וההמשך כביום חול.

ההבדלה נעשית בבית הכנסת ובבית. ההבדלה עצמה בעמידה והשתייה בישיבה. נשים לא נהגו לשתות מכוס ההבדלה.
נהגו לברך על בשמים. על הדס- ”עצי בשמים“, על ציפורן- ”מיני בשמים“, ועל ריחן (סבג‘ה)- ”עשבי בשמים“.
המבדילים בבית הכנסת אומרים ”שבוע טוב“ שלוש פעמים, לוחצים ידיים איש לרעהו, דרך החזן וההיכל וכו‘, וחוזרים לבתיהם להבדיל לבני הבית.