מעלת הכנסת אורחים הייתה גדולה מאוד בעיני אבותינו בהודו. כל אורח שהיה מגיע לבית של אחד מבני הקהילה היה זוכה ליחס חם מצד בעל הבית ומשפחתו.
האורח היה זוכה לכניסה לבית, מוזמן לשטוף ידיו ורגליו, מתכבד בארוחה או כיבוד קל וליחס אישי. אם בעל הבית לא היה בבית, היו מקבלים את האורח, חבר, מכר, בחדר מבוא קטן, שהיה ממש בכניסה לבית לפני פתח הכניסה מטעמי צניעות, ורק כשבעל הבית היה מגיע, היה מכניס את האורח פנימה.
בסיום הביקור, היה בעל הבית או מי ממשפחתו, מלווה את האורח כברת דרך. כפי שכתוב בבראשית, פרשת "וירא", פס' ט"ז: "ויקומו משם האנשים… ואברהם הולך עימם לשלחם".
יש לציין, שכל אורח היה מקבל יחס כזה: שכן גוי, חבר, מכר, וכמובן בני משפחה.
כל זאת למדו אבותינו מאברהם אבינו.
בהודו, היה נהוג שהאורח מבקש מהמארח, רשות לסיים את הביקור. היה אומר "אני בא", ולא "אני הולך". זאת, כדי לא לפגוע במארח ולהראות לו שטוב להתארח בביתו, ולכן הציפיה שהאורח ישוב למארח שוב.
דבר זה אנו רואים בשיחה בין הקב"ה לאברהם אבינו, כשניסה אברהם לשכנע את האל שלא ישמיד את סדום אם יהיו שם עשרה צדיקים לפחות. בראשית, פרק י"ח: "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו". רש"י פירש שהקב"ה בעצמו "ירד" אל אברהם וביקש רשות מאברהם "לשחרר" אותו שיחזור למקומו. שימו לב: רש"י פירש את מה שאבותינו קיימו במשך דורות שלמים, כאשר אבותינו כלל לא שמעו על רש"י.
לא היו מטאטאים את הבית, גם אם היה מלוכלך, אלא כמה דקות לאחר צאת האורח, מהסיבה שכאילו לא ייראה ש"מסלקים" אותו (אורח לא רצוי).
