החזן דניאל שירגאוקר ז"ל

נולד ב-22.07.1905 בכפר פנוול (Panvel) כבן בכור לאליהו וסגולה מבין ארבעה ילדים.

ייזכר לדורות בעיקר משום שזכה להיות מהחזנים הבודדים מעדת "בני ישראל" שכיהן בקודש במשך שנים רבות במספר מקומות, כך שנחשף והיה מוכר לרבים מעדת "בני ישראל".
רבים העריכו והעריצו אותו בשל מעלותיו הנעלות בתורה ובתפילה וצניעותו האופיינית.

שנות נעוריו ובגרותו עברו עליו בפנוול, שם למד בבית הספר המקומי וכיאה לבן משפחה דתית ושורשית למד גם בתלמוד תורה בבית הכנסת בכפרו אצל מורו ורבו החזן מפגאוקר ז"ל. ממנו למד והוסמך על ידו במלאכות הקודש השונות- שחיטה ובדיקה, מילה, תיקון ספרי תורה, כתיבת כתובות ועריכת חופות. זאת בנוסף ללימודי קודש מעמיקים שלמד מפי אביו אליהו ז"ל.

בשנת 1930 נשא לאישה את סגולה בת בנימין ומרים צינצולקר. להם נולדו 6 ילדים ונכדים.
זכה למול בעצמו את בניו וחלק מנכדיו.
בעת ההיא נזהרו מאוד בכבוד ההורים והמבוגרים וקיבלו את דעתם ללא ספקות או תהיות- הדבר בא לידי ביטוי גם בנישואיו: ביום שיטפון נוראי שפקד את הכפר פנוול וסביבותיו, מים רבים הציפו את ביתם של בנימין ומרים צינצולקר והם נאלצו לתפוס מחסה בבית קרוביהם ביישוב- הלא הוא בית הוריו של דניאל. שם ראתה אימו את הבת של בני הזוג צינצולקר, סגולה, והיא מצאה חן בעיניה מאוד, ובאותו רגע ממש החליטה שהיא מתאימה לבנה והיא תהיה כלתה ותינשא לבנה דניאל. כך אכן היה, המשפחות כמובן הסכימו ובני הזוג לא התנגדו.

בשנת 1939 התגייס לצבא הבריטי בהודו ושירת בתור חייל במערך הטכני במקצוע הנגרות, מלאכה בה הצטיינו רבים מ"בני ישראל". במסגרת תפקידיו היה מוצב במקומות שונים בהם לחמה או שלטה האימפריה הבריטית. בין שאר המקומות בהם שירת היו ביירות, דמשק, קהיר, וזכה גם להגיע לארץ ישראל (פלשתינה) ולבקר בחיפה וירושלים ולפקוד את כל המקומות הקדושים בה. בכך הוא זכה למנות על הבודדים מעדת "בני ישראל" שביקרו בארץ ישראל לפני היווסדה של מדינת ישראל.
בשנת 1945 השתחרר מהצבא ושב למשפחתו בפנוול.
לפרנסת משפחתו עסק במקצוע הנגרות, עם זאת התמיד בלימודי מקצועות הקודש.

בשנת 1947 התמודד על משרת החזנות שהתפנתה באותה העת בבית הכנסת ע"ש "בית אל" בפנוול וזכה בה. זאת הייתה משרת החזנות הראשונה שלו. משרה שהיה בצידה שכר ותגמול בהם יכל לפרנס את משפחתו.
את מלאכת הנגרות נאלץ לזנוח, אך עסק בה לעיתים רחוקות בתור תחביב בלבד.
בפנוול שימש בקודש את קהילתו בכל התפקידים- חזן, שו"ב, מוהל, מלמד לילדי הקהילה, מתקן ספרי תורה, כותב כתובות ועורך חופות- זאת עד שנת 1953.

לאחריה לא החזיק במשרת חזנות קבועה, אלא שימש כחזן שמני לתקופות קצרות של חודשים ספורים באולם התפילה של קהילת "בני ישראל" שבעיירה חופולי (Khopoli) שנמצאת על אם הדרך ממומביי לפונה ובבית הכנסת המפואר ע"ש "מגן חסידים" במומביי.

יום אחד בשנת 1953 התכבד להיות שליח ציבור באחת התפילות באולם התפילה של קהילת "בני ישראל" שבאזור פארל (Parel) במומביי. למזלו הטוב שמע אותו שלום אברהם צ'אולקר ז"ל שהיה אחד מגבאי המקום וכיהן כמנהל בית הספר היסודי ע"ש יעקב ששון במומביי (אחיו של שחקן הקולנוע הידוע דוד אברהם צ'אולקר ז"ל), הוא נפעם והתלהב מאוד מקולו הערב. אחרי התפילה שאל אותו האם הוא מכהן כחזן קבוע, דניאל השיב בשלילה, צ'אולקר הציע לו לשמש חזן במשרה קבועה בעיר פונה (Pune). מיד בסמוך כתב לו מכתב המלצה מיוחד לכבוד וועד בית הכנסת "סוכת שלמה" בפונה. דניאל הסכים ובאמצעות מכתב ההמלצה זכה לקבל את משרת החזנות שם.
בפונה כיהן בין השנים 1953-1963, שימש בכל התפקידים- חזן, מוהל, שוחט, מלמד לילדי הקהילה, כותב כתובות, עורך חופות ומתקן ספרי תורה.
בשנת 1963 התפטר מתפקידיו בבית הכנסת בפונה בעקבות וויכוח עקרוני על שינוי מנהגי האבות. דבר המעשה היה באחד מחגי תשרי- חברי וועד בית הכנסת החליטו ללא תיאום עימו בעת אחת התפילות שקטע תפילה מסוים יקרא אחד מהקהל ולא החזן. על כך דניאל לא היה מוכן לוותר, לדבריו זה קטע תפילה שרק שליח ציבור קורא ולא אחר. כך היו מנהגי אבותינו עד כה כל השנים, אין שום סיבה הלכתית או אחרת לשנות זאת, ובמה שונה מועד זה מהמועדים של השנים שעברו בהם הוא שימש חזן בפונה. לעומת זאת חברי הוועד ענו בעזות מצח לעומתו שהחזן הוא שכיר ולמרות שאנשי הקהילה אהבו אותו מאוד וביקשו ממנו להישאר, הוא התפטר מתפקידיו שם.

מיד בסמוך בשנת 1963 הוצעה לו משרת חזנות בבית הכנסת ”שער השמיים“ שבעיר טהנה (Thane), הוא קיבל אותה ברצון ועבר עם משפחתו לטהנה, כפי שעבר לגור עם משפחתו לפונה. אצל קהילת בני ישראל בעיר טהנה, כיהן בקודש באהבה רבה בכל התפקידים כפי ששימש בכל המקומות בהם שירת קודם לכן, זאת עד שנת 1972, שנה בה זכה לעלות לישראל. לפני עלייתו לישראל, נהג באחריות רבה ודאג ללמד וגם להסמיך בקהילתו בטהנה חזנים, שוחטים, מוהלים ומלמדים, עורכי חופות וכד‘, השאיר להם את כלי המילה, את סכיני השחיטה וספרי קודש ותפילה
ששימשו אותו במשך כל השנים, כדי שישמשו גם את כל המשרתים בקודש שם אחריו.

בשנת 1972 זכה בע“ה לעלות לישראל עם רעייתו ז“ל ובנו אלישמע וכלתו הי“ו. בתחילה התגורר יחד עימם בלוד, בשנת 1979 עבר להתגורר עם רעייתו ז"ל אצל משפחת בנו ה“ה יואל הי“ו באשקלון.
בארץ לא עסק במלאכת קודש כלשהי. רבים מבני ישראל זכרו אותו והיה זוכה לביקורים רבים מתלמידיו ובני הקהילות אותם שירת בקודש, בנאמנות, במסירות ובאהבה במשך כל השנים בפנוואל, פונה וטהנה. החזן הרב דניאל בן אליהו שירגאוקר נבל“ע ביום ב-23.06.1980 והובא למנוחת עולמים באשקלון.

עד כאן תמצית מסכת חייו של הרב דניאל שירגאוקר ז"ל. אני מוצא חובה נעימה להודות לבניו, משה שירגאוקר הי“ו, אלישמע שירגאוקר הי“ו ויואל שירגאוקר הי“ו על שפרסו בפניי את מסכת חייו של אביהם ושל משפחתם. בכך הפכו את הדברים מנחלתם לנחלת כלל בני ישראל, למען ידעו דור אחרון לע“נ אביהם החזן נ“ע ולהצלחת ולרווחת כל יוצאי חלציו וכל בני משפחתו יבדל“א.

הדברים פורסמו בעלון ”אליהו מבשר“, 07.06.2011 עמ‘ 4, ביתר-עילית.
לאחר פרסום המאמר הובאו לידיעתי פרטים נוספים ומצאתי לנכון לשתף בהם את הקוראים.
”וביום השמיני ימול בשר עורלתו“: בשנת 1932 נולד בנו בכורו חנוך, בחודש השביעי להריון, במושגים של היום נקרא פג. רעייתו של החזן, אם הילד, ביקשה מבעלה החזן והמוהל להמתין עד אשר יתחזק הילד ואז למול אותו. אבי הבן החזן, בחן אותו בקפידה במשך ימים אחדים וראה שהוא מתחזק מיום ליום למרות היותו קטן משקל והחליט למול אותו לשמונה. אי אפשר היה להניע אותו מהחלטתו, הוא לא שעה לתחנוניה של רעייתו ואף לא לבקשת אימו. הברית התקיימה עפ“י דין תורה ובזמנה ולילד שלום. לימים גדל הילד, נשא אישה ונולדו לו בע“ה ילדים ונכדים. בנו בכורו חנוך ע“ה נבל“ע בעיר אשקלון בשנת 2008.

בהיותו חזן בטהנה, הוזמן באחד הימים לסעודת מלידה אצל אחד מבני קהילתו. בגמר הסעודה והברכות בשעת לילה מאוחרת, עשה את דרכו בחזרה לביתו בעזרת מונית-ריקשה. תוך כדי הנסיעה השלווה לביתו, קפצו משום מקום ובהפתעה מוחלטת על הריקשה המוני הינדים זועמים, שדרשו לעשות שפטים בחזן דניאל שירגאוקר, בחושבם שמדובר ב“מולה“ איש דת מוסלמי. לחזן היה זקן עבות וכיפה לבנה גדולה הייתה לראשו, במבט ראשון היה אפשר לחשוב שמדובר במוסלמי מאמין, כך אכן חשבו ההינדים ולכן התנפלו עליו. באותו ערב היו מהומות דמים ונקמות נוראיות בין ההינדים למוסלמים (מהומות מעין אלו מתרחשות לעיתים ברחבי הודו עד ימינו). ראה החזן את ההמון לעומתו, הרים את סידור התפילה שבידיו וצעק לעברם לעצור מיד, והפלא ופלא הוא הדבר שההמון מיד קפא על מקומו. הוכיח אותם החזן על שהוא מבני ישראל יהודי בדתו, ולראיה פתח לפניהם את הסידור שהיה בידיו שהיה כתוב דף עברית ומולו דף בשפה המרטי, על זה הוסיף דברים קשים נגד פעולות הנקם הפוגעות בתמימים ובחסרי ישע. ראו זאת האנשים ונסוגו לאחור בבושת פנים, תוך בקשת סליחה ומחילה מהחזן. למחרת היום, מבחינת ”ושמרתם מאוד לנפשותיכם“, קיצץ החזן את זקנו והסירו לחלוטין, כדי לא להידמות חזותית למוסלמי בעיני ההינדים, אך את הכיפה לא הסיר על ראשו.
(על דברים אלו תודה לבתו של החזן ז"ל סופי שתחי‘ אלמ‘ סלומון נאוגאוקר ז"ל )

בשנת 1953הוזמן החזן ז"ל לריאיון קבלת משרת החזנות בפונה. את עריכת הריאיון הטילה הנהלת בית הכנסת על שמעון קולט הי“ו ששימש בעת ההיא כמזכיר בית הכנסת. לדבריו, הוא התרשם ממנו מאוד, מבקיאותו הרבה בהלכות, בתפילות ובלחנים השונים ובקולו הערב שחנן אותו הקב“ה. אף על זאת שהוא רב מקדש, מוהל ושו“ב מוסמך ויכול לשמש גם מלמד לילדי תלמוד תורה של הקהילה. לדבריו הוא התרשם ממנו, לא רק מיכולותיו ומהידע שלו בתורה, אלא גם מהופעתו החיצונית שהייתה מרשימה- החזן היה אדם גבוה ואציל ועל זאת היה גם בעל מידות טובות, שלווה פנימית וניחן בצניעות ודרך ארץ, מעלות שחסרות מאוד בימינו ובמקומותינו. כמובן שמר קולט המליץ מיידית ובכל פה למסור לאלתר את משרת החזנות לידיו הנאמנות של דניאל שירגאוקר, כך אכן היה והוא מונה לחזן והמלמד במקום.

בערך בשנת 1959 נפטרה בצער רב בעיירה אמברנאט (Ambarnath) אחייניתו התינוקת של חיים קולט הי“ו, בת אחותו ירושה דיגורקר שתח‘. בעיירה בה התגוררה משפחת אחותו, לא הייתה קהילה יהודית, לא בית כנסת ולא בית עלמין יהודי. העיירה אמברנאט נמצאת כ-32 ק“מ מזרחית לעיר טהנה, מרוחקת ממנה למעלה משעה נסיעה ברכבת. חיים היה כבן 25 ולא היה בקיא דיו בהלכות אבלות וקבורה. בשם המשפחה הוא פנה לחזן בטהנה שירגאוקר ז"ל, נפגש עימו וסיפר לו על האסון שפקד את משפ‘ אחותו וביקש את עזרתו, בהליכי הלוויה והקבורה. החזן הסכים מיד והורה לחיים להמתין לו בערב בתחנת הרכבת באמברנאט. בערב הגיע החזן למקום כפי שקבע והם נפגשו, הגיעו לבית האבלים, ומיד יצאו למסע הלוויה והקבורה. מאחר ולא היה בית עלמין יהודי במקום, הובאה הנפטרת לקבורה בבית עלמין מוסלמי, אלה נענו מיד לבקשת המשפחה והקצו חלקת קבר נפרדת ומרוחקת משאר הקברים. ההלוויה נערכה בלילה ועברה ללא כל הפרעה או עיכוב והכול עפ“י הלכה היהודית ומנהגי העדה. בגמר הלוויה, ניחם אותם החזן, חזר לביתו, חיים הודה לו בשם המשפחה. לפני שהם נפרדו לשלום ביקש חיים לשלם לו, אך החזן סירב בתוקף לקבל תשלום כלשהו עבור מצוות חסד של אמת, אך חיים עמד על כך לתת לחזן סכום פעוט כלשהו, לפחות לכיסוי הוצאות הנסיעות. מעשה נעלה זה של חסד של אמת, זוכרת משפחת המנוחה נ“ע, לזכותו של החזן ז"ל עד היום הזה.
(על דברים אלו תודה לחזן חיים אליעזר קולט הי“ו)

יהי זכרו ברוך

כתב: ראובן טלקר