במאמר זה נכתוב על סדר קריאת התורה בחג שמחת תורה עם הסבר ונימוק על סדרי הברכות שנהוגות בעדתנו, הטענות שעלו כנגד וההשערה על גלגולו של מנהגינו.
ביום בתפילת שחרית של חג נוהגים להוציא שלושה ספרי תורה לקריאת התורה:
בספר הראשון קוראים את הפרשה האחרונה של חמישה חומשי תורה (פרשת "וזאת הברכה"),
בספר השני קוראים עליה ראשונה בפרשת "בראשית",
ובספר השלישי קוראים מפטיר המדבר על קורבנות החג והנלווה אליהם.
תפילה זו הינה חשובה וחגיגית במיוחד משתי סיבות:
א. קוראים קטעים נבחרים מהתורה אשר מציינים אמונה בקדוש ברוך הוא וברכות לשבטי ישראל.
ב. אנו זוכים להשלים שנה של לימוד תורה ולהתחילה מחדש, ולכן נוהגים להעלות שלושה "חתנים": חתן מעונה (חתן העולה לקריאת "מעונה אלוהי קדם"), חתן תורה (חתן העולה לעליית משלים שבה חוזרים על כל פרשת "וזאת הברכה" ומסיימים אותה), וחתן בראשית (חתן העולה לקריאת העליה הראשונה בפרשת "בראשית").
בעליית שישי להעלאת חתן מעונה לקריאה בתורה, לאחר הקריאה וסיום הסבב של העלאת חלק מהציבור לעליית "מעונה אלוהי קדם" והעלאת הילדים לקריאת "מעונה" ו"המלאך הגואל", נקראים לעלות לתיבה שני החתנים הנוספים – חתן תורה וחתן בראשית – לפי הסדר הנהוג אצלנו, שבסיומו חתן תורה מברך ברכה ראשונה "ברוך… אשר בחר בנו…" ומתחיל לקרוא מתחילת פרשת "וזאת הברכה" עד סיומה. בסיום הפרשה חתן תורה אינו מברך ברכה שניה "ברוך… אשר נתן…", אלא זז לצד וחתן בראשית מיד מבלי לברך מתחיל "בסימנא טבא בראשית ברא אלוהים…", ועד "ויכולו… אשר ברא אלוהים לעשות", ובסיום, חתן בראשית מברך ברכה שניה "ברוך…אשר נתן…".
מנהג זה היה נהוג ברוב בתי הכנסת של קהילתנו בהודו כמו למשל בכפר טאלה (TALA), בראוודנדה (REWDANDA), במהסלה (MHASLA), במומבאי בבית הכנסת מגן חסידים, ובעוד מקומות. לעומת זאת, במקומות אחדים לא נהגו מנהג זה, אלא עשו כפי מנהג שאר העדות וכפי שנכתב בשולחן ערוך, וברכו לפני ואחרי קריאת חתן תורה וחתן בראשית. אך בכל זאת לשני המנהגים לא אמרו כלל קדיש בין פרשת "וזאת הברכה" ל"בראשית".
הטעם למנהגנו ומנהג שאר העדות הוא זהה למרות השוני בין המנהגים.
הסיבה שמסמיכים קריאת פרשת "וזאת הברכה" לפרשת "בראשית" בכדי להראות שאנו מחבבים את התורה ומיד שסיימנו לקרוא בה אנו חוזרים ללמוד אותה מחדש, על מנת שנלמד ממנה חוקי חיים הישרים והטובים לנו ולפי רצון הקדוש ברוך הוא וחלילה לא יתעורר עלינו קטרוג שאנו פורשים מהתורה ומחוקיה, ובנוסף לכך בכדי שתשרה עלינו הצלחה בלימוד התורה וכפי שהתחלנו את התורה כך נזכה לסיימה ולהתחילה מחדש. (תקון יששכר דף ע":)
הטענה: ישנה טענה על המנהג שהיה נהוג בעדתנו, שכביכול הוא נוגד את ההלכה שנכתבה בשולחן ערוך שצריך לברך שתי ברכות בכל עליה לתורה- ברכת "אשר בחר" לפני הקריאה וברכת "אשר נתן" אחרי הקריאה ואף בשמחת תורה.
מנהגינו לעומת ההלכה: להבנת מנהג זה, מקורו והיחס שלו מול ההלכה בישראל, עלינו להסביר את עיקרי הדין של ברכות קריאת תורה בכללי וביום שמחת תורה מהמשנה וגמרא מסכת מגילה.
במשנה (פרק ג' פרק א') נכתב "בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה קורין שלשה… הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה". פירוש: בזמן המשנה נהגו שהעולה הראשון מבין השבעה ("הפותח") מברך ברכת "אשר בחר בנו", אך בסיום העליה הראשונה לא היה מברך ברכה שניה כפי הנהוג היום, אלא יורד מהתיבה והעולה השני והשלישי וכל השאר היו עולים לקריאה אך לא בירכו שום ברכה לפני ואחרי, המשלים (העולה השביעי) היה עולה ללא לברך ברכה ראשונה, אך בסיום הקריאה היה מברך ברכה שניה "אשר נתן לנו תורתו.." ובכך הוא חותם את הקריאה.
כך נהגו כל ישראל עד לתקופת התלמוד שבה התקינו חכמים שכל אחד מבין העולים יברך גם ברכת "אשר בחר" (ברכה ראשונה) וגם ברכת "אשר נתן" (ברכה שניה) על מנת שלא יטעו המון העם שאינם בקיאים בהלכות הקריאה ויחשבו שאין מברכים על התורה. ונפרט: ישנם אנשים שנכנסו לבית הכנסת באמצע קריאת התורה ולא שמעו ברכה ראשונה על התורה יחשבו שלא מברכים ברכה ראשונה על הקריאה, ואותו הדבר גם לסיום הקריאה- אנשים אשר יצאו מבית הכנסת לפני סיום קריאת התורה יחשבו שלא מברכים אחרי קריאת התורה ברכה שניה ולכן התקינו שכל אחד יברך לפני ואחרי. תקנה זו נקראת "תקנת הנכנסים והיוצאים" (גמרא מגילה דף כ"א: ורש"י על המקום). בעקבות כך נהגו בתפוצות ישראל לברך שתי ברכות על קריאת התורה- ברכת "אשר בחר בנו" לפני הקריאה וברכת "אשר נתן" לאחר קריאה. וכן נפסק בשולחן ערוך בנוגע לקריאת תורה במשך כל השנה ואף ביום שמחת תורה.
אך, בספר השומר אמת (קונטרס אחרון דף כ'- כ"ה) שחברו רבי אברהם חיים אדאדי ז"ל, שחי בין השנים 1800-1874 והתגורר בעיר צפת, כתב מספר חיבורים
על מנהגים שונים שראה, בין היתר מזכיר את מנהגינו שראה אותו בצפת בבית הכנסת שבו התפלל בעבר רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", ובפועל באותו הזמן שבו נעשה המנהג נכדו של החיד"א והמהר"א יצחקי ז"ל שהיו באותו מעמד בבית הכנסת, וכששאל אותם מה טעם מנהג זה שהם עושים בשמחת תורה דווקא, ענו לו "היום שהוא סיומה והתחלתה של התורה נאה ויאה לעשות כבזמן המשנה", פירוש: משום שזהו יום שבו מסיימים ומתחילים לקרוא מחדש את התורה הקדושה המסורה לנו מדור לדור, כך נעשה את המנהג המסור לנו שהוא המקורי יותר. לומדים אנו מכאן שחכמי צפת ראו בחזרה לשורשים ולמנהגים המקוריים כערך נעלה יותר וחפשו הזדמנות מתאימה על מנת להחזיר ולו ליום אחד ומיוחד כמו שמחת תורה את המנהג כפי שנעשה בזמן המשנה. במאמר ארוך ומדוקדק כתב הרב אדאדי ז"ל את הסברו ונקודת מבטו מהיכן הגיע מנהג זה וכיצד הגיע לקהילה בצפת.
יש לציין שבאותו מאמר מביא הרב את העובדה שמנהג זה היה נהוג אף בכמה קהילות מהמערב ואף בספר "תקון יששכר" (דף ע':) מביא מנהג זה ומציין שאף המערביים (כינוי ליוצאי צפון אפריקה) נהגו כך, וכן במצרים, וכן נהג הרדב"ז ובספר כנסת הגדולה (סימן תרס"ט) מביא שאביו של המהר"ל גם היה נוהג כך.
לפי דברי הרב אדאדי והוכחותיו במאמר עולה שבזמן חיו של רבי יוסף קארו, שחי בין השנים 1448-1575, בבית הכנסת שבו התפלל נהגו את המנהג הכללי שפסק רבי יוסף קארו, אך השינוי נעשה לאחר עליית קהילות המערב לעיר צפת שבארץ ישראל. ברבות השנים נעשה מנהג זה גם בעוד בתי כנסת מלבד קהילת המערבים שחיה במקום ובמיוחד בבית הכנסת שבו התפלל רבי יוסף קארו בנוכחות רבנים ופוסקים כדוגמת המהר"א יצחקי ונכד החיד"א. דבר זה מוכיח מעבר לכל ספק שאף בזמנם בעיר מגוריו של רבי יוסף קארו לא חששו לקיים בתוך קהילות מסודרות ואף מחוצה להם מנהגים שאינם תואמים את פסיקת "שולחן ערוך", ויותר מזה בבית הכנסת שבו התפלל רבי יוסף קארו שינו את המנהג בניגוד לפסיקתו. זאת הוכחה לכל המלעיגים על מנהג זה שמנהג זה יסודו בהררי קודש שיש להמשיכו ללא שינוי, ובנוסף מבטל את הטענה שבארץ ישראל כולם התחייבו ללכת לפי פסקי "שולחן ערוך" (רבי יוסף קארו ז"ל).
כיצד הגיע מנהג זה להודו? ישנה השערה מעניינת על הדרך בה מנהג זה הגיע לקהילתנו שבהודו, ונביא אותה להלן: בין השנים 1789-1879 חי רבי שמואל אברהם עבו ז"ל, אשר נולד באלג'יר ועם השנים הוסמך לרבנות. בשנת 1817 עלה לארץ ישראל והשתקע בעיר צפת. רבי שמואל ז"ל היה מנהיגם הרוחני של יהודי צפת, ואף התושבים הערבים והנוצרים כבדהו, ועשה רבות למען היישוב היהודי בארץ ישראל ופעל להגנת התושבים היהודים בארץ ישראל, ואף התמנה לקונסול מטעם ממשלת צרפת על מנת שיהיה לו את הסמכות להגן על יהודי ארץ ישראל. לאחר כמה שנים הוא הגיע להודו ויצר קשר עם הסוחר דוד ששון על מנת לקיים עימו קשרי מסחר. תוך כדי שהותו בהודו הוא ראה את קהילתנו קהילת "בני ישראל", ואף לאחר מכן העביר דיווח אוהד לבית הדין בצפת על קהילתנו ועל אורח חיינו היהודיים. כנראה שבמשך הזמן שבו רבי שמואל עבו ז"ל שהה בהודו, הוא לימד את קהילתנו את המנהג אשר היה נהוג אצלם בצפת ביום שמחת תורה ומשם זה השתרש אצל רוב קהילתנו לנהוג ביום שמחת תורה את מנהג זה.
שנות חייו של רבי שמואל עבו ומגוריו בעיר צפת חופפים את השנים שבהם מעיד רבי אברהם אדאדי ז"ל על קיום מנהג זהה בעיר צפת- מה שמחזק את ההשערה הנ"ל.
יש לציין כמה נקודות חשובות הקשורות למנהגינו:
1. חתן מעונה, חתן תורה וחתן בראשית דווקא הם אלו שקוראים את העליה שקנו ולא בעל קורא כפי שעושים כל שבת.
2. ישנה הקפדה אצלנו שהחתנים יהיו אנשים מבוגרים ונכבדים שיש להם ידיעה נרחבת בענייני הדת והמנהגים, ולא כל מי ששם יותר כסף עולה כפי שיש במקומות אחרים.
3. כשחתן מעונה, חתן תורה וחתן בראשית עולים לתורה, אומרים את הסדר הנהוג אצלנו לחתנים- שירת "ישמח חתני" וקריאת "קום חתן".
לסיכום, מנהג זה שנהגו אצל חלק מבתי הכנסת שלנו בהודו הינו מבוסס על דברי חכמים מהמשנה, ואף התקיים ונעשה ע"י האחרונים בעיר צפת ובקהילות המערב, ויש להמשיך כמנהגנו ללא כל חשש מפני המלעיגים והטוענים כלפיו. בנוסף לכך מקרה זה הינו עוד ראיה לכך שקהילות שונות בארץ ישראל נהגו מנהגים שונים למרות שהם מנוגדים לפסיקת "שולחן ערוך".
